שוב רואים איך ההסטוריה שוכתבה ע"פ צרכים פוליטיים.
כמה חבל.

בסקירת ספרו של מריאן אפפלבאום, "חזרה לגטו ורשה" ("הארץ, ספרים",
22.4 ), כמו במאמרו "מקומו של בית"ר במרד" ("הארץ", 29.4) מנסה משה
ארנס, ובצדק, להעלות מנבכי הזיכרון ההיסטורי את חלקו החשוב אך
המודחק של ה"ארגון הצבאי היהודי" בלחימה במרד.

מרבית אנשי ארגון זה, מיסודה של תנועת בית"ר בוורשה, נהרגו במרד ושמם לא הונצח בספרי ההיסטוריה שנכתבו בישראל הסוציאליסטית של שנות החמישים והשישים.

אנילביץ, חניך בית"ר

עובדה חשובה שנפקדה מרשימתו של משה ארנס …. תפקידו הנשכח של
ארגון ההתנגדות הבית"רי במרד גטו ורשה, והיא שמרדכי אנילביץ עצמו,
מפקד הארגון היהודי הלוחם, ה-BOZ (ארגון ההתנגדות של השמאל
הציוני), היה בית"רי בהכשרתו.

אנילביץ הצטרף לקן בית"ר ורשה כבר בשנת ,1931 שם התבלט כחניך מצטיין, הוזמן לפגישה אישית עם זאב ז'בוטינסקי, ואף החל לעבוד במזכירות נציבות בית"ר. רק בשנת 1938 עזב את בית"ר יחד עם עשרים בית"רים נוספים,
וניסה להקים את תנועת "בית"ר מתקדמת", ניסיון שלא צלח. מאוכזב מרה עבר אנילביץ לתנועת השומר הצעיר, ולימים עמד בראש ארגון המחתרת המרכזי של השמאל הציוני וגופים פוליטיים אחרים בגטו ורשה.

יתרה מזאת: במרוצת שנותיו בגטו העיד אנילביץ פעמים אחדות כי היה זה
החינוך הבית"רי אשר הטיף למאבק מזוין, כדי להגן על הכבוד והקיום
היהודי, שהניע אותו במעשיו. דוד וודובינסקי, בספרו על חייו בגטו
ורשה, Saved" Not Are We ,"And מצטט מדברי אנילביץ בחתונת אחד
מחניכי בית"ר בינואר ,1943 שלושה חודשים לפני פרוץ המרד:

"למזלי הייתי בעבר חניך בית"ר ומשם אני נושא רוח מסוימת, אותה אני
היום נוטע בקרב היהודים הפציפיסטים".

פרס וקצ'ינסקי מדליקים נר זיכרון

במלאת 65 שנים למרד גטו ווארשה, ערכה היום ממשלת פולין טקס ממלכתי במעמד נשיא המדינה ונשיא פולין, אשר נערך למרגלות אנדרטת רפפורט.
אליה שילה

במלאת 65 שנים למרד גטו ווארשה, ערכה היום ממשלת פולין טקס ממלכתי במעמד נשיא המדינה שמעון פרס ונשיא פולין לך קאצנסקי, אשר נערך למרגלות אנדרטת רפפורט בווארשה.

בטקס נכחו בין השאר רה"מ הפולני, שרים, חיילים ומפקדים מצבא פולין, שר החוץ הצרפתי, שר לבטחון פנים האמריקאי וכן פרטיזנים, ניצולי שואה, חיילי צה"ל ומאות תמידי תיכון מישראל.

דקות לפני פתיחת הטקס הרשמי הדליקו נשיאי ישראל ופולין שני נרות נשמה. האחד הונח בתחנת הרכבת אומשלגפלץ, משם נשלחו מאות אלפי יהודים אל מחנות ההשמדה והשני במילה 18, הבונקר בו נתפס מרדכי אנילביץ, מפקד מרד גטו וארשה אשר נרצח על ידי הנאצים.

נשיא פולין, לך קצינסקי, אמר בטקס: "באביב 1941 התקבצו על ידי הגרמנים על שטח של 4 ק"מ מרובע 450, 000 איש מווארשה וסביבותיה למה שנקרא גטו וארשה. בגטו שררו תנאים קשים מנשוא ותוך כשנה נספו ממחלות, רעב ומעשי איבה של הנאצים למעלה מ- 100,000 איש. בתנאי גהנום אלו, קמו שתי תנועות יהודיות לוחמות ובאפריל 1943, פרץ מרד גטו וארשה".

"חיילי הגטו היהודי לא לחמו למען ניצחון, הם לחמו למען הכבוד. הם החלו במאבק בתנאים חסרי תקווה ולחמו באומץ אדיר. בשמי ובשם כל אזרחי פולין, אני מרכין ראש בפני כל אלו שנצלו ובפני כל הנספים".

"ב- 14 למאי 1948 קמה מדינת ישראל, היה זה אקט של צדק היסטורי. היום, ישראל היא מדינה בעלת חשיבות בקנה מידה עולמי. תקופת השואה מרוחקת מאיתנו מרחק 2 דורות אבל גם היום אסור לנו לשכוח את זוועות העבר. כיום גם אם נראה כי חזרתה של שואה שניייה היא בלתי אפשרית, עלינו לפקוח עין ולהיות זהירים. טקס זה היום הוא בראש ובראשונה כבוד לגיבורים, עדות לזכרוננו, לזהירות ולפקיחת עין. כבוד גיבורי מרד גטו וארשה, והגיבורים הנוספים לא ימוש לעולם", הוסיף נשיא פולין.

נשיא המדינה, שמעון פרס, אמר בטקס, כי "הגרמנים גברו, בעזרת אלפי חיילים, בירי ללא אבחנה, בהזרמת גזים לבונקרים. אך מי ניצח מבחינה היסטורית? מה הורישו הנאצים הנוראיים הללו לבניהם אחריהם? רק בושה וכלימה, קללה ואבדון. גרמניה של היום מתלבטת כיצד להתמודד עם זכר מעשי בניה אז. ואילו אנו רואים בלוחמי הגטאות שיא היסטורי . שיא העולה על כל אגדה, על כל שיר, על כל נורמה. שיא שילדנו יישאו אותו בגאון ליבם".

"נכדתם של צביה לובוטקין ואנטק צוקרמן היא טייסת הקרב הראשונה בחיל האויר שלנו. אילו היה לנו אז חיל אויר כפי שיש לנו היום, היטלר לא היה יכול לרצוח באין מפריע. אילו פולין היתה משוחררת אז כפי שהיא היום, אדמתה לא היתה סובלת מהטומאה הנאצית של אז".

"נקמה, בוודאי שאנו שואפי נקמה. אבל נקמה מסוג אחר, לא נקמה נאצית, אלא נקמה יהודית. והיא באה. צביה לובוטקין ואנטק צוקרמן עלו לישראל והיו לחברי קיבוץ. זו נקמה. קמה מדינה יהודית. מדינה מובילה בחקלאות, רפואה, בהי טק בעולם כולו. זו נקמה......וכאשר שכיננו תקפו אותנו שבע פעמים במשך שישים שנה, ולא הצליחו להכריע אותנו. זו נקמה. כאשר אחרי השואה, אחרי המלחמות, אחרי האינתיפאדות, אחרי האורניום המועשר – אנו שואפים לשלום, זו נקמה. זו נקמת בני אור בבני חושך. אבדו לנו במרד מיטב בנותנו ומיטב בננו, הילדים האהובים שלנו – אבל אורם יזהר בעתיד כמגדלור של אומץ לב שלא מן העולם הזה. כנושאי לפיד צדק בתנאים בל יאמנו".

"אדוני הנשיא, אני יודע שפולין יצאה לדרך חדשה ויש פולין חדשה. וודאי שיש עם ישראל חדש במולדתו הישנה. פננו מועדות לעתיד אבל נזכור בעתיד את שנאת הקרבן הזו על אומץ ליבה, יגונה ותקוותה. יתגדל ויתקדש שם כל הקורבנות האמיצים והטהורים", סיים פרס.

יצויין כי הערב תקיים הפלהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה קונצרט מיוחד לציון אירועי המרד ומחר יקיים נשיא המדינה סבב פגישות מדיניות עם הנשיא ורה"מ הפולני וביום חמישי הוא צפוי לשאת נאום בעברית בכינוס מיוחד של הפרלמנט הפולני.
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/174038

מיסטר בין
חבר מתאריך 17.10.07
2021 הודעות יום שלישי י' בניסן תשס''ח 16:01 15.04.08

טקס ממלכתי במחנה ההשמדה טרבלינקה

נשיא המדינה, שמעון פרס בטרבלינקה: "אשמת הנאצים לא תימחק לעולם"

נשיא המדינה שמעון פרס, החל היום ביקור ממלכתי בפולין במלאת 65 שנה למרד גטו ורשה. נשיא המדינה נחת בפולין במטוס מיוחד של חיל האוויר שיחד איתו ניצולי שואה, לוחמי מרד גטו ורשה, חיילי צה"ל ונציגי משפחות שכולות אשר התלוו אליו בביקורו בפולין. הנשיא פרס פתח את ביקורו בפולין בטקס זיכרון במחנה ההשמדה בטרבלינקה כשלצידו עומד נשיא פולין, לך קצ´ינסקי, חיילי צה"ל ו-600 תלמידי תיכון מכל רחבי הארץ. בטקס הודלקו 6 משואות לזכר ששת המיליונים שנספו בשואה.

נשיא פולין אשר הדליק את משואות חסידי אומות עולם אמר בטקס: " אני ניצב כאן היום במקום בו נרצחו מאות אלפי יהודים רק בשל סיבה אחת – היותם יהודים. גזר הדין שלהם לא היה בשל מעשיהם, בשל מינם, או בשל דעותיהם, אלא רק בשל דתם. מה אפשר לומר נוכח הפשע הנורא הזה? רק לעולם לא! זה המסר העיקרי שלי וזה המסר שמלווה אותי בכל השנים מילדותי. אני מדליק נר עבור חסידי אומות עולם מפולין ויש לזכור תמיד שלצד הפשע הנורא היו גם נשמות טובות שהצילו יהודים. פולין תעשה הכל כדי שיחסיה עם ישראל יהיו כמה שיותר טובים, זאת חובתנו העליונה ולא נרפה"

נשיא המדינה, שמעון פרס, אשר הדליק את המשואה השישית, את משואת התקווה אמר: "מאוד קשה לי לעמוד כאן היום במקום ההשמדה חסרת התקדים שקרתה כאן, הנאצים השמידו שישה מיליון יהודים אשר תמיד ימשיכו לחיות בליבנו ובנפשנו, שישה מיליון יהודים בעלי קול, נשמה ותקווה. אשמת הנאצים לא תימחק לעולם, אני רואה את חיילינו, חיילי הים היבשה והאוויר, דור צעיר של מדינת ישראל ואני יודע היטב שאילו הם היו איתנו אז כל זה לא היה קורה, מדינת ישראל לא הייתה נותנת לחיות משתוללות, לרוצחים נתעבים לבצע בנו את השואה. אני ניצב כאן היום בין כאב ותקווה שלא תיפסק לעולם."
* דקות אחדות לפני תחילת הטקס בטרבלינקה, הניחו שני הנשיאים אבן על מצבה הנושאת את שמו של ינוש קורצ´ק ועמדו שם דקת דומיה לעילוי נשמתו.
http://www.president.gov.il/prnews/prevmes.asp?c=2&i=1909

חיפושית
חבר מתאריך 4.2.02
18194 הודעות יום שלישי י' בניסן תשס''ח 10:30 15.04.08

מארק אידלמן אחרון מנהיגי מרד גטו וורשה יקבל היום את אות
מסדר הכבוד של הלגיון הצרפתי, במחווה היום בפולין מידי
שר החוץ הצרפתי ברנרד קושנר.
http://www.ejpress.org/article/26195

הנשיא ונשיא פולין ומאות בני נוער וחיילים כעת בטרבלינקה

נשיא המדינה, שמעון פרס, הגיע יחד עם מקבילו הפולני, לך קצ'ינסקי, למחנה ההשמדה טרבלינקה שבמדינה.
השניים צפויים להשתתף בטקס הזיכרון שייערך במקום. בטקס ישתתפו מאות צעירים וחיילים ישראלים שעורכים סיור במחנות השמדה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3531734,00.html

פרס בטרבלינקה: האשמה לא מוטלת על הפולנים

נשיא המדינה, שמעון פרס, ונשיא פולין, לך קצ'ינסקי, השתתפו היום (ב') בטקס במחנה ההשמדה טרבלינקה לזכר נרצחי השואה. בין היתר, הדליקו השניים משואות לזכר ששת המיליונים וחסידי אומות העולם.
ביקור בישראל

ראש ממשלת פולין: "תמיד תמכנו בכם" / רוני סופר

דונלד טוסק נפגש עם אהוד אולמרט במעונו הרשמי, והשניים סיכמו על העלאת דרג היחסים בין המדינות. ראש הממשלה הפולני ביקש להנמיך ציפיות של אצל יהודים שרכושם אבד, באומרו שמשאבי ממשלתו מוגבלים
לכתבה המלאה
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3529700,00.html

הנשיא פרס אמר במהלך נאומו: "במשך 1000 שנים חיו כאן מיליוני יהודים. לא תמיד בפשטות ולא תמיד בביטחון אבל הם שמרו עלינו כעם, שמרו על תרבותנו. קשה לי מאוד לעמוד כאן אך זה לא באשמת הפולנים, אלא בגלל ההשמדה חסרת השחר של הנאצים. כשאני בא למקום כזה ורואה את השמש זורחת ואת העצים הירוקים אני כמעט מתרגז. אבל, האשמה היא של הנאצים".

פרס מדליק משואה באתר ההנצחה בטרבלינקה

פרס התייחס בדבריו גם לחיילים ולתלמידים מישראל שהשתתפו בטקס במסגרת מסע שהם עורכים במחנות ההשמדה בפולין. "אני מאוד נרגש כיוון שיש פה חיילים ותלמידים נהדרים. אני חושב בליבי: 'אילו הם היו אז - זה לא היה קורה לנו'. לא ניתן עוד פעם לחיות משתוללות, לאנשים עם דחף רצח - לעשות זאת שוב. התקווה שלנו לא תיפסק".

"לדאוג שהיחסים יהיו כמה שיותר טובים"
נשיא פולין אמר בטקס: "אנו נמצאים במקום שבו הושמדו בין 800 ל-900 אלף יהודים אזרחי פולין. למה הושמדו? רק מפני שהיו יהודים. זו היתה הסיבה היחידה למותם. זה היה גזר דין שלא היה תלוי בגיל, מין או נסיבות אחרות. כאן הושמדו 300 אלף יהודי גטו ורשה, אחת הערים היהודיות הגדולות בעולם. מה אפשר לומר לנוכח פשע כזה חוץ מ'לעולם לא עוד'. לעולם לא עוד רדיפות וגזרות בגלל לאום, גזע או דת.

"אנחנו זוכרים את הפשע העצום שהתרחש כאן ואת אלה שהצילו יהודים. אבל בואו נחשוב גם את העתיד - אנו רוצים לעשות הכול כדי שיחסינו עם ישראל יהיו כמה שיותר טובים. זו חובתנו", הוסיף קצ'ינסקי.

במהלך הטקס שרו כמה תלמידים, יו"ר הכנסת לשעבר פרופסור שבח וייס, שהוא ניצול שואה בעצמו, קרא "קדיש" וכמה ניצולים נוספים: שמואל טייך, משה בינדר, חנה וייס וסטפן ביכלר הדליקו את משואת יזכור, משואת החיים בגטו, משואת המרי והגבורה ומשואת הילדים בשואה.

משלחות התלמידים ישובו מחר בערב לארץ לאחר שישתתפו בטקס לציון 65 שנים למרד גטו ורשה, בו ישתתף גם פרס. הערב יבקר נשיא המדינה בבית הכנסת היהודי היחיד שנותר בבירת פולין ובהמשך השבוע יקיים פגישות ממלכתיות עם בכירי המדינה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3531712,00.html

ilanka
חבר מתאריך 25.4.02
43900 הודעות יום שלישי י' בניסן תשס''ח 13:41 15.04.08

3. תמונות: אחרון מפקדי מרד גטו ורשה, קיבל לפני זמן קצר

את "אות הלגיון הצרפתי" מידיו של ברנארד קושניר, שר החוץ של צרפת:

Marek Edelman (C), the last living Jewish commander of the Warsaw Ghetto Uprising, receives the French Legion of Honoure from French Foreign Minister Bernard Kouchner (2nd R) at the French Embassy in Warsaw April 15, 2008.
Reuters

Marek Edelman (bottom), the last living Jewish commander of the Warsaw Ghetto Uprising, speaks after receiving the French Legion of Honoure from French Foreign Minister Bernard Kouchner (R) at the French Embassy in Warsaw April 15, 2008.
Reuters

_______________________

אתמול נערכה אזכרה והסרת הלוט מעל אתר/שלט ההנצחה בפולין/ורשה

85. 'חיילי הגטו היהודי לחמו למען הכבוד'
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5412&forum=gil&omm=85&viewmode=threaded

בסוף השבוע האחרון במוסף לשבת בידיעות אחרונות
העיתונאית אריאלה רינגל-הופמן פירסמה כתבת תחקיר המצ"ב...:-

להמשך קריאת התחקיר:

86. הארגון שהועלם ממרד גטו ורשה - אצ''י (ארגון צבאי יהודי)
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5412&forum=gil&omm=86&viewmode=threaded

תזכורת:

43. מרדכי אנילביץ - חניך בית''ר האם ידעתם/ן......
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5412&forum=gil&omm=43&viewmode=thread

2. מה משותף לולנברג, פולארד, גוש קטיף ושדרות?
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6408&forum=gil&omm=2&viewmode=thread

16. שמעון פרס:אני שונא היסטוריה–נמאס לי מהיסטוריה
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5412&forum=gil&omm=16&viewmode=thread

_________

לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה

לראשונה יונצח גיבור מרד גטו ורשה פאבל פרנקל

מאת: אביעד שחר | מרכז מורשת מנחם בגין

- הודעה מטעם מרכז מורשת מנחם בגין

▪ ▪ ▪

היום, יום ראשון, י' תמוז תשס"ח (13 ביולי 2008), בשעה 18:00 יערך טקס קריאת כיכר ע"ש פאבל פרנקל (מפקד הארגון הצבאי היהודי ZZW במרד גטו ורשה) בעיר הרצליה.

הטקס יערך בכיכר שבצומת הרחובות הדר ולייב יפה, במעמד יו"ר הליכוד בנימין נתניהו, ראש העיר הרצליה, פרופ' משה ארנס ושגרירת פולין בישראל.

פאבל פרנקל הינו אחד הגיבורים האלמוניים של מרד גטו ורשה. במשך עשרות שנים הושכח תפקידו ותפקיד אנשיו, לוחמי ה-ZZW ואנשי בית"ר שלחמו בקרבות העיקריים במרד גטו ורשה.

עתה לאחר מחקרו של פרופ' משה ארנס המגלה כי פאבל פרנקל ואנשיו הם שניהלו את הקרבות המרכזיים בגטו ורשה החליטה מועצת העיר הרצליה, להעביר החלטה הקובעת כי עיריית הרצליה תהיה לעיר הראשונה בישראל בה יונצח פאבל פרנקל.

נוצר: 13/07/2008 | עודכן: 13/07/2008

מקור:
http://www.nfc.co.il/Archive/0020-D-167592-00.html?tag=18-04-49

פאבל פרנקל הי"ד יונצח היום בהרצליה

מאת הדר רביד , 13.07.08 | 09:40

תגיות: ביתר גטו פרנקל ארנס אצי

מפקד האצ"י במרד גטו ורשה יזכה הערב לכיכר עירונית על שמו. סיפורו המדהים נחשף בידי משה ארנס, שתיקן את העוול ההיסטורי

בהרצליה ייערך היום (א') טקס מיוחד ומרגש – טקס שיעשה צדק היסטורי וייתן כבוד לאיש צעיר, בית"רי בנשמתו, מפקד האצ"י במרד גטו ורשה, פאבל פרנקל.

את סיפורו של פאבל חקר וחשף פרופסור משה ארנס, שר הביטחון לשעבר, שלקח את נושא חקר השואה, או יותר נכון הגבורה בכלל ומרד גטו וורשה בפרט כפרויקט חייו. פרופסור ארנס חקר, תישאל, נבר בארכיונים וגם נעזר בפולנים, והכל כדי להגיע לחקר האמת ולתת כבוד לאיש צעיר שבמו ידיו פיקד על עשרות לוחמי הארגון הצבאי היהודי, וזכה לרגעי תהילה בקרב המפורסם על כיכר מורונובסקי בגטו ורשה, קרב שאפילו הפולנים רואים בו קרב מכונן.

המיתוס היהודי ידע עד היום לפרגן בעיקר לארגון אי"ל (ארגון יהודי לוחם) בפיקודו של מרדכי אנילביץ', שכבודו במקומו מונח, אולם נדמה שפאבל ולוחמי האצ"י נשכחו והושכחו בעיקר בגלל השתייכותם הפוליטית והתנועתית, דבר שפרופ' ארנס מנסה כעת לתקן.

חבר מועצת העיר הרצליה, ירון עולמי, בעצמו בית"רי, שמע את פרופסור ארנס בהרצאה מאלפת במסדר ז'בוטינסקי, ולקח על עצמו להוביל מהלך שבו הרצליה תזכה בכבוד להיות העיר הראשונה בארץ שתיתן כבוד ותנציח את פרנקל הצעיר, וכך היה. ארנס הוזמן להופיע בפני ועדת השמות העירונית, שהמליצה למועצת העיר להנציח את פאבל פרנקל בכיכר עירונית, והמועצה אישרה את ההמלצה פה אחד.

וכך היום בשעה שש יונצח סוף-סוף פאבל פרנקל בכיכר בהרצליה ברחוב הדר פינת לייב-יפה, בטקס שישתתפו בו מלבד פרופ' ארנס וחבר המועצה ירון עולמי גם שגרירת פולין בישראל, דני דנון ראש ההנהגה העולמית של בית"ר, מנהל מכון ז'בוטינסקי יוסי אחימאיר, מנהל מדרשת בגין הרצל מקוב וחבר הכנסת לשעבר עוזי לנדאו.

ארנס ועולמי מקווים שבעקבות הרצליה ערים נוספות בישראל יכירו בפועלם של אנשי האצ"י וינציחו את מפקדם פאבל פרנקל ברחובות, כיכרות או גנים עירוניים.

מקור:
http://www.makor1.co.il/makor/Article.faces;.e34Mc3aTbNiTby0LaxmNbxqRchmMe0?articleId=32570&channel=1&subchannel=3

_______________________

ראש העיר שלמה לחיאני משנמצא בראש הפרמידה, אחראי באופן ישיר עקיף ומנהלי על כל החלטה
של אחת מוועדות העירייה. לכן החלטה בזוייה זו היא קודם כל אחריותו של ראש העיר...

מצ"ב הכתבה:

תזכורת:

פאבל פרנקל ז"ל הי"ד

86. הארגון שהועלם ממרד גטו ורשה - אצ''י (ארגון צבאי יהודי)
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5412&forum=gil&omm=86&viewmode=threaded

16. שמעון פרס:אני שונא היסטוריה–נמאס לי מהיסטוריה
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5412&forum=gil&omm=16&viewmode=thread

87. פבל פרנקל ז''ל - מפקד ארגון אצ''י, שנרצח פעמיים !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5412&forum=gil&omm=87&viewmode=threaded

93. לראשונה יונצח גיבור מרד גטו ורשה פאבל פרנקל
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5412&forum=gil&omm=93&viewmode=threaded

20. מצ''ב הידיעה ממעריב: פרס: ''מי צריך ללמוד היסטוריה?''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7885&forum=gil&omm=20&viewmode=threaded

@ המשך בגילוייהם של פליטים פולנים וסלובקים, בהודעת המשך...!!

@ המשך: מנהיגי היהודים מכירים במציאות בהודעת המשך...!!

המשך: מודעותה של ממשלת הונגריה לאסון בהודעת המשך...!!

@ מנהיגים הונגרים הכירו היטב את תוכנית הנאצית נגד היהודים...@

@ הציטוט הנ"ל זה מביא אותנו לקישור המצ"ב....:-
9. ''המאפיה ההונגרית'' ואומרי ההן....!!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5227&omm=9&viewmode=

@ מדו"ח לנרד היה ברור שהבטחותיהם של הגרמנים לגבי "התיישבות מחדש"
הן שקר מוחלט, בעדותו של לנרד נאמר...:- @

@ מה היה ידוע במציאות למנהיגי היהודים בהונגריה על מכונת
ההשמדה של הנאצים....:- @

@ בעלי תאגיד מנפרד וויס, אחד התאגידים הגדולים בהונגריה,
חתמו הסכם סודי עם איש הס"ס סטנדרטנפירר קורט בכר-סוכן אישי
של הימלר שבא לשם בהסואה השטתית של אחראי הוועדה לרישום
סוסים ממטה הנשק, אך למעשה נשלח להונגריה כדי להשתלט על
מפעלים דומים למען הס"ס, מאחורי גבם של השילטון ההונגרי.
בתמורה הסכים קורט בכר שהס"ס יעניק ל-45 ממשפחת וייס
אפשרות לצאת לפורטוגל, הם הגיעו בסוף יוני 1944, בריחה
מוצלחת של מיליונרים יהודים, בשיתוף פעולה של הגרמנים
ובתיווכן של רשויות יהודיות..." @
הבהרה: רשויות יהודיות = הסוכנות היהודית = קסטנר/יו"ר הועד
להצלת יהודי אירופה = בן גוריון יו"ר הסוכנות היהודית, משה שרת,
אהוד אבריאל, תדי קולק ואחרים...!!!

* מה הייתה תרומת התנועה הציונית והנהגת הישוב בארץ ישראל להצלת יהודי אירופה

בזמן שכל בני התרבות נלחמו נגד כוחות האופל של הנאצים?

* מה האמת מאחורי האגדה על הצנחנים הארץ ישראלים שיצאו להציל את אחיהם

באירופה הכבושה?

* מה היו מטרותיהם האמיתיות ומה הייתה מידת הצלחתם?

א. האגדה על הצנחנים מארץ ישראל
בישוב היהודי בארץ ישראל, ובהנהלת הסוכנות, הוחלט לפעול להצלת יהודי אירופה. צעד דרמטי ומעורר הערצה זה מאבד קצת מאפקטיביותו בגלל העובדה שבזמן ההחלטה הגורלית כבר נרצחו רוב המוצלים הפוטנציאליים ואחרי שמתברר שלמלחמת החורמה מול מכונת המלחמה האדירה של גרמניה ובעלי בריתה הקציבו מנהיגי הישוב קבוצה של 32 מתנדבים בלבד.
בכל אופן, לקראת המחצית השניה של שנת 1943 הוחל בדיבורים ותכנונים רציניים ובתחילת השנה האחרונה למלחמה, הלוחמים יצאו לדרך. קבוצה זעירה זאת של צעירות וצעירים הייתה עלה התאנה שבעזרתו ניסו בן גוריון וחבריו להסתיר את מערומיהם המוסריים.
חבורה זאת שאמורה הייתה להציל את יהודי איטליה, רומניה, סלובקיה, בולגריה ועוד ושמוכרת בכינוי "הצנחנים" כללה גם שלושה שנשלחו לעזרת יהודי הונגריה: יואל פלגי, פרץ גולדשטיין וחנה סנש. ההתייחסות לפועלם של השלושה, ששנים מהם, פרץ גולדשטיין וחנה סנש, לא שבו, עברה מספר גלגולים.
בשלב הראשון היה זה אפוס הרואי טהור על ציוניים צעירים העשויים ללא חת שיצאו להציל את אחיהם הנמקים תחת עול הכיבוש הנאצי.
מאוחר יותר התעוררה השאלה האם הטענה ששלושה צעירים (חסרי אמצעים, ידע וניסיון) אמורים היו להציל ציבור של כמיליון איש מתוך אירופה הנצורה אינה מגוחכת במקצת. באופן די מפתיע ניתן הסבר בחצי פה שלמעשה המטרה העיקרית לשליחת הצנחנים הייתה הוכחה רקטואקטיבית לכך שגם הישוב היהודי תרם את חלקו בהצלה. למרות שלמעשה זו הודאה ברורה וצינית בשליחתם אל מותם הוודאי, לא הפריע הדבר לשולחיהם להמשיך ולהעזר בדמותם וזכרם להסתרת מעשיהם - נכון יותר, חוסר מעשיהם. הצנחנים כולם, ומטבע הדברים בעיקר אלה מתוכם שלא שבו, קיבלו מקום של כבוד בפנתאון של התנועה הציונית והעם היהודי והפכו לדגם להערצה וחיקוי. גם בתוך חבורה זאת של אידיאליסטים שהשליכו את נפשם מנגד, בלטה דמותה של חנה סנש. סיפורם של שלושת הצנחנים שהגיעו להונגריה הכבושה ע"י הגרמנים, המטרות האמיתיות של שליחותם, אישיותם, גורלם ובעיקר קצם הטראגי של שניים מהם - מהווים את אחד הפרקים החשובים, המוזרים והמעניינים ביותר של תולדות יהודי הונגריה בתקופת השואה.
באביב 1948,שבועות מעטים לפני ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, פורסם ספר בהוצאת הסוכנות היהודית בשם "מגן בסתר-מפעולות המחתרת הארץ-ישראלית במלחמת העולם השניה".
לחלק ניכר מהפעולות המיוחדות/המחתרתיות של יהודי ארץ ישראל בשנות מלחמת העולם השניה אין ולא כלום עם הצלת יהודים והן נעשו במזרח התיכון, בעיקר משיקולי הידוק הקשר בין הנהגת הישוב וממשלת המנדט.
למרות זאת, רוב הספר דן בתולדות הצנחנים שנשלחו לאירופה, וזה, לצד העובדה שמצאו לנכון לפרסמו בעצם ימי מלחמת העצמאות, מדגישה את החשיבות שקברניטי הישוב ייחסו להוכחת תרומתם להצלת יהודי אירופה.
"מפעל הצנחנים הוא אחד הגילויים הנהדרים של השתתפותנו רבת-הפנים במלחמה האחרונה. שני תפקידים היו לו, ושניהם שלובים אחד במשנהו: מלחמה בצורר-מלחמת תנופה ומלחמת מגן-ופעולת הצלה. אם נזכה פעם לכתוב את תולדות השתתפותנו במלחמה האחרונה תוך הרחבת הדעת, הרי אז יתברר כי העם היהודי, שאיבד במלחמה זו קרוב לשליש מבניו, לא רק הובל לטבח, כי אם גם התגונן מתוך חירוף נפש, לחם בשטחים שונים בעוז רוח ואף הנחית מכות קשות ונאמנות לצורר.
ליד פעולות הקרב הישירות, שבוצעו ע"י יהודים בכל צבאות בנות הברית וע"י היחידות העבריות הארצישראליות שלנו, לא מעטות הן הפעולות שבוצעו ע"י אישים יהודים בודדים או קבוצות פרטיזניות יהודיות בתוך ארצות האויב ומאחורי קווי האויב, ואחד הגילויים המופלאים הללו היה מפעל הצנחנים."
אחרי שנחצוב את הגרעין הצנוע של האמת מתוך שיטפון הפראזות, נמצא כאן הוכחה חד משמעית לפשיטת הרגל המוסרית של התנועה הציונית בימים ההם.
מתוך דיבורי הסרק על "תרומתנו" ובניגוד למסר השקרי והנבזי החוזר על עצמו על יהודי אירופה ש"הובלו כצאן לטבח" עולה עליבותו המדהימה של הישוב.
מספר האנשים שיצאו בפועל לעזרת אחיהם הנרדפים ברגעיהם הקשים ביותר, מתוך אוכלוסייה בת כחצי מיליון, הסתכם בשלושים ושנים. לאור נתונים אלה היה מצופה מציבור כזה, אם לא הכאה על חטא אז לפחות שתיקה מבוישת, אך ודאי לא התרברבות. יש להזכיר שוב ושוב שהישוב הארץ ישראלי לא היה "סתם" ציבור השייך לאותו הדת, האומה והגזע והקשור בקשרי דם עם נרדפי הנאצים, כי אם חייל החלוץ האידיאולוגי שהתיימר להוביל את המחנה ולהוכיח ע"י כך את צדקת הציונות. למרבה הפלא אף למושג "שלושים ושנים צנחנים מארץ ישראל" יש משמעות שונה מהצפוי. מאחר ופעולותיהם של הצנחנים מוזכרות בקשר לניסיונות להצלת יהודים מציפורני הנאצים וכהוכחה לתרומה האדירה של הישוב, אפשר היה להניח, שהשליחים הוצנחו בשטח האויב במועד בו, לפחות באופן תיאורטי, היה סיכוי שיצליחו במשימתם וזכו להישגים מרשימים...או לפחות להישגים כל שהם.
במציאות הדברים נראו קצת אחרת.
מתוך שלושים ושנים הצנחנים, שמונה נשלחו ליוגוסלביה. יתכן שהם מילאו בהצלחה תפקידים בעלי חשיבות עבור שירותי הביון הבריטיים, אך מאחר וממילא הם שהו בשטח הנתון לשליטת הפרטיזנים של טיטו, אזורים בהם היהודים לא סבלו מכל הפליה, קשה לדבר על פעולות הצלה. שנים אחרים שהיו מיועדים לעזור ליהודי בולגריה, הגיעו רק אחרי שארץ זאת שוחררה ואומנם עסקו בארגון עליה ופעולות הומניטריות, אך מכאן ועד להצלה המרחק רב מאד.
מתוך שלושת השליחים לאיטליה שבאו לדרום המדינה כשכבר הייתה תחת שלטון אמריקאי, אחד יצא בשליחות נוספת לצפון איטליה בה עדיין שלטו הגרמנים ומייד עם נחיתתו נשבה על-ידם.
לרומניה היו מיועדים תשעה צנחנים. ארבעה נישבו מייד עם הגעתם, אחד בא אחרי שחרור הארץ ושלושת האחרים הצליחו להגיע כחודש-חודשיים לפני גירוש הגרמנים.
תחת הכותרת "אוסטריה" רשומים שני שליחים. אחד מהם הגיע לאוסטריה אחרי שחרורה והשני אומנם ביצע בהצלחה פעולות חבלה וביון בקרב הפרטיזנים, אך בהצלת יהודים לא עסק. סיפורם של הצנחנים לסלובקיה שונה גם במהותו וגם בסופו המר.
הצנחנים שהגיעו לסלובקיה הצליחו ליצור קשר עם מחתרות מקומיות וגורמים יהודיים. הם פעלו להצלת יהודים והקימו קבוצת פרטיזנים יהודית לוחמת. ארבעה מתוכם נפלו בשבי תוך לחימה והוצאו להורג ע"י הגרמנים. חיים חרמש, (היחיד שנותר בחיים מהשליחים לסלובקיה) חביבה רייך, רפאל רייס, צבי בן יעקב ואבא ברדיצ'ב הם אלה שבפועלם הצילו את כבוד הישוב. מעיון ברשימה זאת עולה שגם אותה הקבוצה הזעירה שהישוב הארץ ישראלי שלח לעזרת יהודי אירופה עסקה בעיקר בנושאים אחרים ונחלה כשלון מוחלט בשטח ההצלה.
להונגריה, הארץ היחידה באירופה הכבושה בה עדיין חיי ציבור יהודי גדול, נשלחו כאמור שלושה צנחנים.

צבא הצלה של שלושה ציונים
באביב 1944 הגיעו לסיומן ההתלבטויות, ההכנות הנפשיות והפיזיות ושלושת שליחי הסוכנות שהוקצבו להציל את יהודי הונגריה יצאו לדרך. יש לציין שמשימה זאת לא הייתה היחידה שהוטלה עליהם ובמקביל אמורים היו לשרת גם לא מעט אינטרסים צבאיים ואף מדיניים של הבריטים. הם הוצנחו מעל יוגוסלביה, באזור שהיה בשליטת הפרטיזנים של טיטו ואחרי שהייה של כשלושה חודשים עברו את הגבול, בשתי קבוצות, להונגריה.
כגודל התפקיד והציפיות - כך גודל הכישלון.
חנה סנש נעצרה מייד עם עוברה את הגבול, פלגי וגולדשטין כעבור ימים מספר בבודפשט, והושלכו לכלא. כעבור כחמשה חודשים חנה סנש הוצאה להורג בעקבות גזר דין של בית משפט מיוחד ושני האחרים צורפו לטרנספורט למחנה השמדה. עקבותיו של פרץ גולדשטיין נעלמו ולפי העדויות הוא מצא את מותו ואילו יואל פלגי הצליח להימלט מהרכבת, חזר לבודפשט שם הסתתר עד יום השחרור. אחרי המלחמה פעל תקופה מסוימת בתנועה הציונית בהונגריה, שב ארצה ועשה קריירה במסגרת מפלגת השלטון - מפא"י. חנה סנש הפכה במותה לגיבורה לאומית, למעשה היחידה, לצד מורדי גטו ורשה, של ההתנגדות הציונית לנאצים לעומת פרץ גולדשטיין שנשכח וזכרו נמחק.
מאחר ואירוע הרואי זה הינו התגלמות העזרה האדירה שהישוב היהודי בארץ ישראל הושיט ליהודי הונגריה והוכחה חותכת לעליונותו, המוסרית והערכית, של "האדם הציוני" על פני היהודים הגלותיים שהובלו "כצאן לטבח" ראוי הוא לבדיקה מעמיקה ומדוקדקת.
לקבלת תמונה ברורה יש הכרח למצוא את התשובות לשלוש שאלות:
*מה הייתה משימתם של הצנחנים?
*מהן הסיבות והנסיבות לנפילתם בשבי ולכישלונם?
*מי הייתה חנה סנש ותעלומת מותה?
מספר המקורות, הגלויים או הנגישים לחוקרים, היכולים לשפוך אור על פרשת הצנחנים הוא מזערי וזה די מפתיע בהתחשב במרכזיותה ובחשיבותה המודגשת בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. עובדה זאת לא מנעה את שיטפון הפרסומים הדנים בנושא, אך אחרי סינון קפדני מתברר שרובו המכריע ממוחזר ובנוי על ציטוטים הדדיים ומתואמים.
היות והשלטונות ההונגרים והבריטים טרם מצאו לנכון לפתוח את רוב הגנזכים הרלבנטיים שלהם, החוקרים נאלצים להסתפק במעט הספרים שהוצאו לאור, בעדויותיהם של הבודדים שנותרו בחיים, באותם התיקים בארכיונים הישראליים שהותרו לפרסום...ובהגיונם.
חנה סנש ופרץ גולדשטיין כאמור נרצחו ולא זכו לספר את קורותיהם. יואל פלגי כתב ספר בשם "רוח גדולה באה", אך מאחר ובמהדורה השניה הוכנסו שינויים מהותיים, לצד הסברי המחבר מדוע היה נאלץ לשקר במהדורה הראשונה, קשה להתייחס גם לגרסה זאת כאמת מוחלטת ונשאלת השאלה מה הייתה כוללת הגרסה השלישית - אילו נכתבה. מקורות נוספים הם ספרם של הנזי ויואל ברנד "השטן והנפש", דו"ח קסטנר לקונגרס הציוני, עדות שנדור פליישמן שניתנה ביד ושם, דיווחיו של ראובן דפני ומסמכים שונים מארכיון יד ושם והארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

מה הייתה משימתם של הצנחנים?
ברור שהייתה להם יותר ממשימה אחת וסביר שלא כל השלושה נשלחו עקב אותה הסיבה. הגרסה הראשונה של הנהלת הסוכנות דיברה על עזרה והצלה ליהודי הונגריה. בשלב מאוחר יותר, כעבור עשרות שנים, הודו שהייתה זאת בעיקר פעולה קוסמטית למען יוכלו להביט במראה ובעיני יהדות התפוצות.
לטענת מנהיגי הישוב שיתוף פעולה עם הבריטים הייתה הכרחית לקבלת עזרתם הלוגיסטית "לא היו לנו אווירונים ואמצעים אחרים" אם כי לא ברור מדוע מאות ואלפי יהודים, חסרי הכשרה, הצליחו לעשות את הדרך מהונגריה אל החופש ואפילו לא "חלוץ" אחד בכיוון ההפוך.
זוהי נקודה שכדאי להדגישה. מנהיגי הישוב והסוכנות טוענים מאז ימי השואה שלא יכלו לפעול ללא עזרת הבריטים ובמבט ראשון אכן נכון שמטוסים למשל לא עמדו לרשותם, אך אם נזכור שהם עצמם חקרו אלפי פליטים שעברו את הגבולות מהשטחים שבשליטת הנאצים, שהם היו בעלי מידע מעודכן לגבי הנעשה באזורים אלה ועם קשרים ובסיסי פעולה רבים ומגוונים - הרי קשה למצוא הצדקה לכך שבמשך כל שנות המלחמה לא ניסו ולא שלחו אפילו שליח אחד של הישוב ושל התנועה הציונית לעזרת יהודי אירופה.
בכל אופן הבריטים הסכימו בסופו של דבר לספק את האמצעים, אך דרשו בתמורה שהצנחנים יפעלו גם למען האינטרסים שלהם כמו הברחת שבויי מלחמה מערביים והעברת אינפורמציה חיונית.
(כל המכיר את מערכת היחסים בין הנהלת הסוכנות וממשלת המנדט לא יכול לשלול את האפשרות שבפועל גורמי הסוכנות הם שלחצו לקבל על עצמם תפקידים צבאיים ואחרים עבור הבריטים, בין היתר ביודעם ששליחויות ההצלה במתכונתם ההיא הן פיקטיביות גרידא).
ישנה גם סברה שלפחות חלק מהצנחנים היו אמורים לעזור בקידום מו"מ בין ממשלת הונגריה ובעלות הברית וקיימת אף הטענה בדבר חלקם המתוכנן בניסיון להחלפת השלטון בהונגריה לפרו-מערבי.
כבר אחרי בדיקה שטחית מתברר שהגרסה הראשונה חסרה כל בסיס הגיוני. אזרחי ישראל ויהודי התפוצות הולעטו במשך עשרות שנים בדייסה סמיכה של סיפורי בדים בדבר שליחי הישוב שהוצנחו להצלת יהודי אירופה. רק בעזרת מנה גדושה של עזות מצח וזלזול תהומי באינטליגנציה הקולקטיבית אפשר לצפות לקבלת גרסה זאת ע"י הציבור. אילו באמת התכוונו להפיץ את האינפורמציה הנכונה בדבר גורלם הצפוי של היהודים המגורשים והאמת על מחנות ההשמדה (עובדות שאכן היו בידי מנהיגי הסוכנות ולא היו ידועות לציבור היהודי הרחב בהונגריה) הרי נציגי הסוכנות שאיישו את ועדת ההצלה של קסטנר היו מתאימים בהחלט למלא תפקיד זה ולא היה טעם לשלוח מעבר לים שלושה צעירים לא מוכרים וחסרי כל השפעה ציבורית.
לגבי הפנטזיות המגוחכות על לוחמי הפלמ"ח היורדים מהשמיים ומארגנים התנגדות מזוינת נגד הצבא הגרמני וההונגרי גם יחד, אפשר להסתפק בשתי תגובות.
ידועה ברבים תשובתה של חייקה גרוסמן, ממנהיגי מרד גטו ביאלוסטוק, על השאלה מה הייתה עושה אילו הגיעו אליה שליחים-חברי הפלמ"ח. "ראשית" היא אמרה "הייתי מחפשת מקום מחבוא עבורם."
הנזי בראנד מספרת שאחרי שיואל פלגי אמר לה שהוא הגיע לעזור ליהודי הונגריה היא שאלה אותו איך בעצם הוא מתכוון לעשות זאת "יואל נוסבאכר (פלגי) הוציא חגורה מתחת לחולצתו והושיטה לי - יש כאן חמישים מטבעות זהב, אמר בגאווה. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק."
קיימת כאמור גם האפשרות, שלמעשה משימת הצנחנים הייתה לעזור לבריטניה במאמץ המלחמתי נגד גרמניה, אך כבר על פניו נראה הדבר לא הגיוני. מוכח ומתועד מעל לכל ספק שלבריטניה היו בהונגריה מאות אנשי צבא מאומנים ובעלי ניסיון מבצעי, שניתן היה להפעילם וזאת בנוסף לאותם הסוכנים של שירותי הביון שפעלו בשטח. מה הייתה יכולה להיות תרומתם של שלושת הצנחנים? אחד מהם (פלגי) היה למעשה חסר כל כישורים צבאיים, השניה (חנה סנש) אומנה בנושאי אלחוט בלבד ורק פרץ גולדשטיין היה בעל הכשרה כל שהיא ,אך גם אותו יהיה מוגזם להגדיר כאיש קומנדו בעל יכולת מיוחדת. בל נשכח שבאותם הימים של מלחמת העולם השניה, הופעלו מאסות אדירות של כח אדם ולבודדים הייתה השפעה רק אם היו להם כישורים יוצאים מהכלל.
לפי כל העדויות והתיאורים, שליחי הישוב היוו למעשה מעמסה על סביבתם. הפרטיזנים היוגוסלביים למשל נאלצו להשקיע משאבים לא מעטים למען להגן עליהם, וגם אם היו מגיעים בשלום לשטח הונגריה ומצליחים לפעול לאורך זמן, תרומתם למאמץ המלחמתי מוטלת בספק. בנוסף לכך יש לזכור ששני הגברים היו לא רק חסרי ניסיון והכישורים הצבאיים הדרושים, כי אם גם לא מתאימים לפעול באזורים שהיו זרים להם, כמו הבירה בודפשט. חנה סנש דווקא התאימה לכך, אך ככל הנראה משימתה הייתה שונה לגמרי, ועל כך בהמשך. אחרי פסילת האפשרות שהצנחנים נשלחו במטרה להציל יהודים או לתרום תרומה משמעותית במסגרת פעולה צבאית, נבדוק את המסלול המדיני.
ביום 7.6.1943 פנה הקונסול ההונגרי באיסטנבול (תורכיה) לחיים ברלס (מנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית וראש הנציגות במקום) וארגן פגישה בינו לבין פרופ' וואלי VALI, שליח מטעם הממשלה ההונגרית. בפגישה מסר פרופ' וואלי לברלס על המצב הקשה של יהודי הונגריה, על הלחץ שהגרמנים מפעילים על הממשלה ההונגרית במטרה להחמיר מצב זה והודיע שמטרת שליחותו "לברר אם קיימת אפשרות שהקונסול הבריטי יצהיר על דאגת ממשלת הוד מלכותו לגורל היהודים בהונגריה וכי פעולות השלטונות ההונגרים להפחית את הסבל והרדיפות תתקבל בהערכה חיובית."
ברלס מחליט לדווח לקונסול הבריטי למרות ש: "לא ידעתי אם להתייחס כלל להצעתו המוזרה, ביודעי את ההחלטה הנחושה של ממשלת הוד מלכותו להימנע מכל מו"מ עם האויב. לא קיוויתי להרבה ופקפקתי אם מיג'ר וויטל (הקונסול הבריטי) יאות לקבוע פגישה עם שליח מארצות האויב, אף שידעתי שאחד מתפקידיו הוא מודיעין, אך לתמהוני הוא הודיע לי על הסכמתו להיפגש עם השליח. בשיחה שנמשכה כשעה הועלו הדרישות לעזור לפליטי פולין וסלובקיה,כ12.000- במספר, שקיבלו רשיונות עליה והם נתונים בסכנת גירוש, לתת רשיון כניסה לפליטים מסלובקיה ומיוגוסלביה (בייחוד לילדים) לתת אישור רשמי לפעולות הועד לעזרת הפליטים, להרשות את קיומם של ההסתדרות הציונית והמשרד הארץ ישראלי ועוד. בשלב זה השמיע הקונסול הצהרה בע"פ - ממשלת הוד מלכותו תראה באהדה כל פעולה מצד שלטונות הונגריה שמטרתה להקל את סבל היהודים ולאפשר הצלת פליטים."
(חיים ברלס "פגישות בקושטא" ארכיון יד ושם 79-316)
זוהי הוכחה, אחת מיני רבות, לניסיונות ההונגרים למצוא דרך אל מחוץ למחנה הגרמני ופגישה זאת נערכה כשנה לפני הגעת חנה סנש להונגריה.
לפני המשך הדיון בקורות הצנחנים כדאי, בגלל חשיבותו, להתעכב על מסמך זה ובעיקר על הפרשנות המתבקשת.
ההונגרים חיפשו דרכים ליצור קשרים עם בעלות הברית. הנושא היהודי נראה להם מתאים לכך, בהאמינם שהעולם החופשי נושא על לוח ליבו את גורל היהודים ונכונות ההונגרים לפעול להטבת מצב יהודי ארצם אמור היה להוכיח את רצינות כוונותיהם.
ראש מחלקת העלייה בסוכנות התייחס לעצם הרעיון כ"מוזר" ורק הודות לעובדה שההחלטה הייתה לא בידו, כי אם בידי הקונסול הבריטי, התאפשר לקיים את הפגישה. מאחר ובשלב זה ההונגרים הסתפקו בהצהרה בע"פ מצד הנציג הבריטי והתמורה שהציעו הייתה בתחום היהודי - לא פלא שהקונסול הבריטי אפשר לנציג הסוכנות להעלות את דרישותיו ורשימת דרישות אלה מדברת בעד עצמה.
מעבר לדאגה לאינטרסים מפלגתיים צרים (הענקת מעמד מועדף לועדת ההצלה של מפא"י) הסתפק ברלס בהטבת מעמד הארגונים הציוניים (ההסתדרות הציונית והמשרד הארץ ישראלי) ובפעולות הומניטריות מצומצמות לטובת פליטי פולין וסלובקיה, רובם ככולם "חלוצים".
מה שחסר ברשימת הדרישות של נציג הישוב, היא ההתייחסות ליהדות הונגריה.
אפשרות נוספת לגבי מטרת שליחות הצנחנים הועלתה בספרו של פלגי (המהדורה המאוחרת יותר, בה, בעבור השנים ובמידה לא מעטה בהשפעת משפט קסטנר הוא עושה ניסיון להתקרב אל עבר האמת) מצוטט פליישמן שמספר ש"בהגיעם ליוגוסלביה (מהונגריה) צורפו לבריגדה פרטיזנית לוחמת, חוץ משני הצרפתים טוני ופול, שרצו להגיע אל כוחות דה-גול. גוי אחר שבחבורה, המכונה אלברט, שערותיו צבועות ומשקפיו עשויים זכוכית רגילה, חיפש קשרים עם המשלחת הבריטית. אלברט טען שהוא שליח דיפלומטי ויש עמו מכתבים סודיים ממי שהיה ראש ממשלת הונגריה, קאלאי, שהודח עם פלישת הגרמנים. קאלאי מסתתר לדברי אלברט, בקונסוליה התורכית שבבודפשט והוא מכין הפיכה פרו-בריטית. באמצעות אותו אלברט קיווינו לבוא במגע עם המשלחת הבריטית. כאשר הובאנו אל המשלחת הבריטית פגשנו שם את קפטן גרי (הוא ראובן דפני) שחקר אותנו באופן יסודי. קצינה, שאז טרם ידענו כי היא חנה סנש, ועוד אחד שחרחר בעל עיניים חומות (יונה כנראה) הציעו לנו לחזור להונגריה ולפעול שם בהדרכת הקצינה."
אז מה הייתה בעצם משימת שלושת הצנחנים?
אם מבטלים את האפשרות, שלמעשה לא נועד להם כל תפקיד והם נשלחו אל מותם הכמעט ודאי, למען שמנהיגי הסוכנות יוכלו לטעון בבוא היום לחלקם בעשייה, מינימאלית ככל שתהיה, נשאר עם תסריט אחד.
חנה סנש פעלה בעיקר בשליחות הבריטים, לצד הנחיות סתמיות ולא מעשיות לגבי הושטת עזרה ליהודי הונגריה ע"י הבאת "קול הישוב" אליהם. משימתה העיקרית הייתה, לפעול לקידום האינטרסים הצבאיים והמדיניים של הבריטים (ראה על כך גם בפרק שש) והיא נבחרה היות והייתה היחידה, מהמבחר המצומצם של המתנדבים, בעלת הנתונים, הכישורים, ההופעה והחינוך שאפשרו לה להשתלב בחברה ההונגרית ואף בחברה הגבוהה.
אם כך מה הייתה משימתם של יואל פלגי ופרץ גולדשטיין?
בנוסף להיותם בשר תותחים תעמולתי, אפשר שנשלחו למעשה כהסוואה, והסיטואציה מסוימת גיבוי, למשימתה של חנה סנש ויתכן שיואל פלגי אמור היה לשמש גם כעין מפקח מטעם המפלגה על פעולות אנשי ועדת ההצלה.
(אברהם רוט מקיבוץ כפר סאלד: "הייתי בין אלה שהתנדבו לקבוצה של הצנחנים. האמת שלא התנדבנו, הרי לא ידענו כלל ולא יכלנו לדעת שבכלל מתארגנת קבוצה כזאת, אבל אחרי שפנו אלי ושאלו אותי אם אני מעונין-הסכמתי. אני לא יודע לפי מה בחרו את האנשים, אולי על בסיס הכרות אישית והמלצות חברים, אבל כמובן ההרכב היה על בסיס מפתח מפלגתי ותנועתי. בהתחלה עברנו אימוני אלחוט, איזו בחורה מההגנה לימדה אותנו ואחר כך היו לנו אימוני לוחם. למדנו איך להכין מוקש ולפוצצו, איך להפיל עצים שיחסמו את הכביש, שימוש בנשק קל ורימון ועוד כל מיני דברים. המשימה שלנו הייתה להציל יהודים. לא, לא אמרו לנו בדיוק מה לעשות, היינו אמורים לפעול לפי המצב בשטח ובשיתוף עם החלוצים המקומיים. עצם העובדה שבאנו מהארץ הייתה מעודדת את היהודים. לאימוני הצניחה כבר לא הגעתי כי בינתיים הוחלט לעצור את כל העניין ואני לא יצאתי. את חנה סנש אני זוכר כבחורה שקטה, מנומסת ודי מסוגרת. לא יצא לי להכיר אותה טוב בגלל שהיא הייתה איתנו רק כשבוע ימים. אז הגיע איזה בריגדיר אנגלי וראיין כל אחד בנפרד. לפני שהלך אמר שהם (האנגלים) רוצים את חנה סנש. אין לי מושג למה או מה הסיבה לכך. אחרי זה ראיתי אותה רק לפני שהם יצאו לאירופה במסגרת איזה אירוע חברתי בקיבוץ, היא באה להגיד שלום.")
לסיכום, שליחי הישוב פעלו אולי למען אינטרסים צבאיים בריטיים או במסגרת פרויקט מדיני ו/או מודיעיני כל שהוא, אך ברור שהצלת יהודי הונגריה לא היה בראש דאגות שולחיהם.

חייה ומותה של חנה סנש
29.8.1945
1. השם : ANNA SZENES חנה סנש
2. שם, דרגה ומספר בפעולה : חנה סנש Sgt WAAF
3. כינוי אנגלי בפעולה : MINI
4. כינוי שלנו בפעולה : Georg
5. מצב משפחתי : רווקה
6. תאריך ומקום לידה : 17.6.1921 בודפשט
7. השתייכות : קבוץ שדות-ים, הקבוץ המאוחד
8. תאריך עליה לארץ : ספטמבר 1939
9. פעילות בארץ : שנתיים במשק הפועלות בנהלל לפני כניסתה לקיבוץ
10.פעילות והשתייכות בחו"ל לפני העלייה: חברת אגודת סטודנטים ציונים סוציאליסטים
11.תאריך יציאה לארץ אויב : 14.3.1944 ליוגוסלביה
12. תאריך שיבה מארץ אויב : לא חזרה
13.המוסד השולח : Force "A"
הארכיון הציוני S-25
חנה סנש נולדה וגדלה בסביבה בורגנית מבוססת, במשפחה יהודית מתבוללת. אביה היה מחזאי מצליח שלמרות מותו בגיל צעיר הצליח להבטיח את עתידה הכלכלי של משפחתו. בהיותה מרוחקת מהיהדות וכמי שחונכה כהונגריה גאה, הייתה בעלת דעות לאומיות ואף לאומניות.
בגיל 16-17 הבינה שבהיותה יהודיה, הדרך אל ההגשמה הפטריוטית חסומה בפניה בחברה ההונגרית האנטישמית. מאחר והייתה בעלת נטייה לקיצוניות בדעותיה לא פלא שתוך זמן קצר ביותר גילתה את הציונות והפכה מייד לציונית לוהטת. בשנת 1939 עלתה ארצה, למדה שנתיים בפנימייה לבנות בנהלל והצטרפה לקיבוץ שדות ים.
החל משלב זה כל פרט הקשור בקורותיה או לוטה בערפל או מופיע במספר גרסאות במקביל, כך שאין זה מפתיע למשל שבדו"ח הרשמי של ההגנה כתוב ש"התנדבה לפעולה בנובמבר 1943 והתחילה בקורס אלחוט בדצמבר אותה שנה. בינואר 1944 עברה בהצלחה קורס לצנחנות ברמת-דוד." עובדות אלה, שאולי חסרי חשיבות הן, עומדות בסתירה מסוימת לרשום ביומנה: "קיסריה -.22.1.1944 ...לפני כמה ימים ביקר כאן חבר מקבוצת מ....אחרי מילים מעטות נתברר שנושא השיחה אחר. מתארגנים לתפקיד...תשובתי הייתה: מוכנה בלי הסוסים."
(א. רוט מקיבוץ כפר סאלד שהיה בין המועמדים להצנחה באירופה ובשבוע הראשון שהה באימוני האלחוט ביחד עם חנה סנש: "התחלנו את הקורס באוקטובר 1943")
נסיבות נפילתה בשבי כבר נדונו ועל גורלה בהיותה אסורה אין כמעט שום עדות, אך ישנה שאלה שעד היום, חמש וחצי עשורים אחרי מותה הטרגי, עדיין ממתינה לתשובה: מה היה כה שונה ומיוחד בשליחותה של חנה סנש ומה הסיבה שהוצאה להורג.
כפי שהחוקרים של הריגול הנגדי ההונגרי אמרו לפלגי - קצינים בריטים לא נהגו להוציא להורג באותם הימים בהונגריה, קל וחומר אישה. פליישמן לדוגמה היה אזרח הונגרי, כלומר כל החוקים והוראות השעה חלו עליו, היה עריק מהצבא, נשא נשק, עבר את הגבול באופן בלתי חוקי, שיתף פעולה עם הפרטיזנים היוגוסלביים וכל זאת מבלי לקחת בחשבון את החשד נגדו כרוצחו של קאלוש. למרות כל זאת לא רק שלא הוצא להורג ,כי אם אפילו התביעה ביקשה רק עונש של 15 שנות מאסר שבימים ההם היה זהה למאסר של כמה חודשים - עד שהצבא הרוסי יגיע.
אבל פליישמן הוא רק דוגמה אחת מיני רבות, הרי היו עוד שני צנחנים ארץ ישראליים שנעצרו איתה ביחד, היה רב סרן בצבא הפרטיזני, שבויי מלחמה שברחו ועוד רבים אחרים שלפי כל הגיון ודין היו אשמים לא פחות ואף יותר מחנה סנש.
אם כך מה הסיבה שהוציאו אותה להורג? האם נעשו כל המאמצים לשחררה? באיזה מידה שולחיה ונציגיהם פעלו למענה?
כבר בזמן יציאת שלושת הצנחנים לדרכם בולטת רשלנותם הפושעת של שולחיהם: הוריהם ומשפחתם של כל השלושה היו בהונגריה, נתונים לחסדי השלטונות הגרמנים ועוזריהם ההונגרים. זה מצב שאסור שיתקיים, למען לא לאפשר להיווצרות תנאים בהם אפשר להפעיל עליהם לחץ ע"י איום בפגיעה ביקיריהם וכל מפעיל טירון של שירותי הביון יודע זאת. יתרה מכך, לא מדובר במחדל שמקורו באי ידיעה או בשכחה, הרי בזמן ההכנות למבצע הובטח במפורש לצנחנים שהסוכנות ונציגיו בהונגריה ידאגו לכך שעוד לפני בואם יפונו משם הוריהם.
זה כידוע לא קרה, למרות שהם הגיעו זמן רב אחרי המועד הראשוני המתוכנן.
"כמה שבועות אחרי כניסת הגרמנים נודע לנו שעצרו את גיסתי הגב' סנש. השכנים שלה סיפרו שבלשים הונגרים עצרו אותה וכעבור כמה שעות שיחררוה, אבל כבר באותו הערב נעצרה שוב ע"י הגסטאפו. ניסיתי לעזור לה בעזרת משרדים יהודיים, אבל אפילו להתקבל נתקל בקשיים גדולים. אישתי במשך חודשים השתדלה אצל מנהיגי הארגונים היהודים והציונים ועל כך היא העידה בעצמה. אני מצדי לא זכיתי לא להבנה, לא לרחמים או להתעניינות. שלוש פעמים פניתי אל אוטו קומוי אבל הוא לא הסכים לקבל אותי. בסופו של דבר אחרי שגיסתי הצליחה לברוח מידי אנשי צלב החץ, היא מצאה מחסה בבית חולים ושם הוסתרה ע"י נזירות ורופאים נוצרים."
(עדות דר' BARTA FELIX מיום 31.3.1945 במשטרת בודפשט)
באותו היום העידה אשתו, הדודה של חנה סנש:
"...אמרו לי ללכת לרחוב ואדס היות וזה עניין ציוני, כי חנה באה מפלסטינה...חיפשתי את האדון קראוס ואחרי מאמצים רבים פגשתי אותו. הוא אמר שמכיר את העניין אבל אין בכוחו לעשות דבר, הם עוסקים בהצלת נפשות ולא בדברים כאלה. גם כאן מדובר בהצלת נפשות אמרתי לו. בת שחזרה מפלסטינה באווירון להציל את אמה שלה, זכאית שיטפלו בעניין שלה. מה שעשתה זה לא פשע. קראוס אמר שכל זה לא נכון, לא בגלל זה היא חזרה. הם היו קבוצה ויש לזה רקע פוליטי, הוא בכלל לא מבין איך הבת של בלה סנש מתחברת עם אנשים כאלה...בהמשך לא מצאו עקבות לכך שהאמא הייתה ברשימת העולים למרות שחנה כבר בפברואר הודיעה במברק שהכל מסודר זולת הויזה התורכית."
עדות קטרינה סנש, אמה של חנה סנש:
"ביום 26.9.1944 השתחררתי וכמובן התפקיד החשוב והיחידי שלי היה לעשות הכל בעניינה של חנה. ניסיתי להיפגש עם אוטו קומוי ולא הצלחתי. אחרי מאמצים רבים פגשתי את קראוס אבל הוא אמר שלא הוא עוסק בכך, כי אם שנדור גרוסמן. בינתיים נודע לי דרך עו"ד NANAY שחנה עצורה בבית הסוהר ברחוב קונטי. הוא גם אמר לי שהוא מייצג את הנאשמים האחרים של הפרשה הפלסטינית הזאת והציע לחנה לייצג גם אותה. חנה אמרה לו שהיא משאירה את ההחלטה בידינו, בידי המשפחה.
אני מסרתי כל זאת לגרוסמן שעד אז בעצמו לא ידע איפה הם עצורים והוא הבטיח שמחרת הם ייגשו לעו"ד NANAY שיעביר חבילות לבחורים. בפועל רק כעבור ימים ואחרי שזירזתי אותם כמה פעמים הם פגשו את העו"ד, כנראה הם היו עסוקים מאד. בינתיים קיבלתי אשור לבקר את חנה והיא מסרה לי שמועד המשפט קרוב והיא זקוקה באופן דחוף לסניגור, אבל ברחוב ואדס, גרוסמן אמר שזה מיותר היות ובעזרת פעולת הצלה תוך זמן קצר ביותר ישוחררו השבויים, שאלך הביתה אולי כבר אמצא אותה בבית. יתכן שהיום ולכל המאוחר מחר היא תבוא הביתה. בתנאים כאלה באמת חיכיתי עם בחירת הסניגור וההבטחה הזאת חזרה על עצמה מידי כמה ימים. יום אחד אמרו לי שביום המחרת ללא ספק יצליחו לשחררם, שמדובר על 8 נאשמים ועבור כל אחד צריך לשלם 15.000 פנגו - האם אוכל לשלם סכום זה?
מאחר והייתי אסירה של הגרמנים כשלושה חודשים וחצי ובזמן החיפוש שערכו בדירתי גזלו את כל דברי הערך שלי לא עמד לרשותי כל סכום, אבל אמרתי שאשיג את הכסף, אסור שדברים כאלה יעכבו. ברגע זה הגב' פרנקל שהייתה איתי ושתקופה מסוימת חילקה עם חנה את תאם בבית הסוהר וכנראה שחנה סיפרה לה דברים שלא היו ידועים לי - נזעמה ואמרה שזה רק טבעי שישלמו את הסכום הזה מקופת המפלגה. בתגובה גרוסמן הבטיח שללא קשר אם אחזיר מאוחר יותר את הכסף או לא, למען חנה יעשו את אותם הצעדים כמו למען יתר השבויים.
בינתיים אמרו לי שד"ר קסטנר כבר ביקר אותם ואם עוד לא הרי יבקרם בימים הקרובים. אני חיפשתי את ד"ר קסטנר בכל המשרדים שלו וכל יום אמרו לי שמחר הוא יבקר אותם ובסופו של דבר מזכירתו UNGAR LILLY אמרה לי שזה לא מתבצע היות וד"ר קסטנר בימים אלה עוסק רק בעניינים באמת חשובים.
הצלחתי לפגוש את אוטו קומוי שהופתע לשמוע את קורות בתי שלא ידע עליהן עד אז דבר. גם הוא הבטיח לעזור ככל יכולתו. בינתיים עברו 8 - 10 ימים ומבתי הגיעו בקשות לזרז את הטיפול בשאלת הסניגור. במקביל אמר לי קראוס שכדאי לחפש עו"ד אבל גרוסמן המשיך לחזור על כך שהיום או מחר הם ישתחררו.
בסופו של דבר העו"ד פגש את חנה ביום 14.10.44 ויום אחרי זה עלה לשלטון סאלשי. מאותו היום אני לא יכלתי לצאת מהבית כי הייתי סגורה בבית יהודי."
אירועים אלה עצמם הוצגו בצורה ברורה אף יותר ע"י קסטנר עצמו בעדותו במשפט הדיבה המפורסם שהתקיים בשנת 1954 בישראל.
הסניגור עו"ד שמואל תמיר חוקר את קסטנר:
"תמיר: מה עשית כדי לעזור לחנה סנש?
קסטנר: קיימנו על זה דיון בועדה, באיזה צעדים לנקוט. החלטנו על שורה שלמה של צעדים. לברר עם השלטונות ההונגריים אם קיימת אפשרות לשחררה, לראות אם קיימת אפשרות להגיע למטרה זאת בעזרת השלטונות הגרמניים. לראות אם יש לחנה סניגור ואם אין לתת עזרה כספית או כל עזרה אחרת על מנת שיהיה לה סניגור.
-- האם הייתה לה הגנה משפטית? מיניתם לה עורך דין?
קסטנר: עד כמה שאני זוכר מינינו לה עורך דין.
-- מה היה שמו?
קסטנר: עורך דין הונגרי. איש צעיר, אינני זוכר את שמו.
-- האם הוא ביקר אצל חנה?
קסטנר: אינני יודע.
-- לא התעניינת?
קסטנר: התעניינתי. נאמר לי, אני חושב ע"י אופנבך, שהוא מתעניין בעניין.
-- האם עורך הדין ביקר אצל חנה סנש בבית הכלא או לא?
קסטנר: אינני יודע.
-- האם שאלת אם חנה שלחה לך הודעה באמצעות עורך דין?
קסטנר: לא
-- האם שאלת אם היה לה או לא היה לה מה לאכול?
קסטנר: לא שאלתי.
-- האם שאלת אם מענים אותה?
קסטנר: לא
-- אני אומר לך שאתה לא התענינת בגורל חנה סנש.
קסטנר: לא נכון
-- אני אומר לך שאמרת לאמה של חנה סנש באמצעות עוזריך לא למנות עורך דין
קסטנר: לא נכון
-- האם פגשת את אמה של חנה?
קסטנר: לא
-- האם אמה של חנה ביקשה פגישה אתך?
קסטנר: אמה אף פעם לא ביקשה פגישה איתי לפי מיטב ידיעתי
-- האם נכון הדבר שחנה סנש הייתה חיילת בריטית ושליחת הצבא הבריטי, מלבד היותה שליחת הסוכנות?
קסטנר: נכון
-- האם נכון שהאינטרסים הבריטיים בהונגריה היו מיוצגים ע"י הצירות השוויצרית?
קסטנר: נכון
-- ההודעת לצירות השוויצרית ששבוית מלחמה בריטית נמצאת בידי ההונגרים?
קסטנר: לא
-- מדוע לא פנית?
קסטנר: היו לי שיקולים." (תיק פלילי 53/124 ביה"ד המחוזי ירושלים)
אפשר להאמין לד"ר קסטנר שאכן היו לו שיקולים, השאלה רק אילו.
לא רק הסיבות שהובילו לכך שחנה סנש הייתה היחידה שהוצאה להורג הן תעלומה, אלה אף נסיבות מותה נותרו בערפל.
תיאורו של יואל פלגי בספר "מגן בסתר": "...חודשיים לפני כן, בעמדי בתור אצל הרופא, נכנסתי בשיחה עם עלם צעיר, לבוש מדי בית-ספר לקצינים. אף הוא אסיר היה בעוון אשמה כבדה: בגידה במולדת! הוא רצה לשכנע את חבריו כי עליהם להתקומם נגד הפולשים הנאצים. תוך כדי שיחה הזכיר כי הוריו גרים לא הרחק מבית הסוהר שבו היינו כלואים - רחוב בימבו 30.לשמע כתובת זאת נדהמתי. זכור זכרתי את דברי חנה בשער בית הסוהר לפני שנפרדנו: אם נצא, בואו חפשוני בבית אמי, רחוב בימבו 28.בנשימה עצורה שאלתיו: האם מכיר הוא את הגברת סנש, שכנה להם. ודאי הוא מכיר, זה שנים רבות. ואת ילדיה? גם אותם, וסיפר בהתלהבות על השניים, על הבן הנמצא בצרפת, אם לא תפסוהו בינתיים הגרמנים ועל הבת, שבעוד מועד עלתה לארץ ישראל, הצילה את עצמה מראות את כל הזוועה שבאה על בית הוריה. סיפר ארוכות על כך, כי היו ידידים בימי הילדות. אמרתי לו, כי טועה הוא, חנה שוב איננה בארץ ישראל, היא חזרה הנה בשליחות וכעת היא כלואה כאסירה בבית הסוהר...
אותו עלם שימש פקיד בית הסוהר (את רוב העבודות מילאו האסירים עצמם) והוא היה היחיד שנפגש עם חנה ערב מותה. הוא עמד לפני תאה והאזין למתרחש בפנים והוא מסר את העדות על עמידתה המופלאה של חנה ברגעיה האחרונים.
ב7- לנובמבר בבוקר השכם הובאה חנה סנש מבית הסוהר...לכלא בו היינו כלואים גם אנו. היא הוכנסה לתא מס' 13 המיועד לתחנה האחרונה בחיי האסיר, בטרם יוצא להורג. שעה לאחר מכן נכנס לתאה הקצין-הקטיגור ואמר לה:
-חנה סנש, הנך נידונה למוות.האם ברצונך לבקש חנינה?
-נידונה למוות? לא, אני רוצה לערער. קראו לי את עורך הדין שלי.
-את אינך יכולה לערער. את יכולה לבקש חנינה.
-אני הועמדתי לפני בית משפט מדרגה שניה, אני יודעת כי זכותי לערער על פסק הדין.
-אין ערעור! עוד פעם אשאלך: הרוצה את לבקש חנינה או לא?
-חנינה מכם? לא, לא אתחנן לפני תליינים-מרצחים מידכם חסד לא אבקש.
-אם כן, היכוני למוות! מותר לך לכתוב מכתבי פרידה, מהרי, כי בעוד שעה נוציא את פסק דינך לפועל.
חנה נשארה לבדה בתאה. שעה ארוכה ישבה בלי נוע והצמידה מבטה לנקודה אחת בקיר. מה ראתה שם, מה ראתה לפניה - לא נדע לעולם. אולי את פני אמא, אולי תמונות ילדותה עברו לפניה בסך, מחזות חייה, נוף החול והים, מקומות ואנשים שהיו כה חביבים עליה. ודאי ובוודאי סיכמה לעצמה את 23 שנות חייה וביקשה לעצמה תשובה, האם עכשיו, בסיכום הסופי - היוצאת היא זכאית או חיבת בדין העליון של המצפון? ביקשה נייר ועט. שני מכתבים כתבה, אחד לאם, איננו יודעים מה כתבה לה. איש לא גילה והמכתב לא נמסר לתעודתו. משער אני שעל סף המוות הסבירה לאם על מה ולמה הלכה בדרך זו. היא רצתה את סליחתה. לנו כתבה מכתב, לפרץ ולי, והמכתב היה בודאי מופנה לכולנו, לכל התנועה החלוצית, תנועת המגשימים והלוחמים. אף מכתב זה לא נמסר לתעודתו ונעלם עם כל התיקים שהיו שיכים לעניינה. אך הקטיגור גילה משהו מתוכנו. הוא אמר אחר מותה: חנה סנש עמדה במריה עד יומה האחרון. על סף מותה גילתה כי כוונות זדון הדריכו את צעדיה. היא כתבה לחבריה: "המשיכו את הדרך, אל לכם להירתע. המשיכו את המלחמה עד הסוף, עד בו יום הדרור, יום הניצחון לעמנו."
זו הייתה דרישת השלום האחרונה שקיבלתי ממנה והנני מוסר אותה לכם, כי לכולנו היא שלוחה."
אחרי שנקלף את העטיפה הדביקה של הפראזות הבולשביקיות המגוחכות, נשאר עם גרעין עובדתי (לכאורה) צנוע מאד וללא כל תשובה על השאלה :איך חנה סנש הוצאה להורג?
בגרסה מאוחרת יותר, בה הוא מציין את שמו של אותו שכן/חבר ילדות - ג'ורג' ווידה, ממשיך פלגי את סיפורו:
"חלפה השעה שהוקצבה לחנה. בעשר בבוקר נכנס הקצין סימון ובתנועת יד אילמת רמז לה לבוא אחריו. שני חיילים ליווה עד לחצר. על יד הקיר הבנוי לבנים אפורות, בפינת הכנסייה הקטנה, הייתה תבנית עץ ממולאת חול ספוג דם חללים. תקעו מוט בחול וקשרו אליו את ידיה, אחורנית. בעיניים תמהות הסתכלה חנה בכל ההכנות הקודרות. היא הביטה ישירות אל עיני החיילים והקצין, אולי ביקשה ברגע האחרון לדעת אם יש ניצוץ אנוש באלה, הלובשים צורת אדם. אילם ניגש אליה הקצין ומטפחת בידו לקשור את עיניה. בתנועת ראש נמרצת הרחיקה את יד הקצין, היא לא נתנה לקשור את עיניה. אולי רצתה לראות עוד רגע את השמים הטהורים הפרושים גם על בית סוהר ארור זה אולי ביקשה לנעוץ מבטה היוקד בקצין זה ושלושת חייליו, שעמדו מוכנים לירות בה, כדי שעיניה הכחולות תלווינה אותם בכל ימי חייהם וידריכו את מנוחתם. בקול צרוד השמיע הקצין את הפקודה, ושלושה הבריונים ירו. מתבוססת בדמה צנחה על החול, כדור פגע בלבה והיא מתה מיד."
להשלמת התמונה אפשר לצטט קטע קצר מהמאמר שהתפרסם בעיתון "הארץ" ביום 23.8.1945 בשם "מות הגבורה של חנה סנש": "...שמונה חיילים הונגרים ירו בה ממרחק של 12 צעד. שלושה כדורים נקבו את לבה. דבריה האחרונים היו: "חברי ינקמו את מותי!"
אפשר היה להניח שבכך באה לסופה פרשת חנה סנש. אומנם אין תשובות מניחות את הדעת על השאלות המהותיות: מה הייתה מטרת שליחותה ומי בגד בה והסגירה לאויב, אך לפחות נסיבות מותה ידועות וברורות.
האמת שאין זה כך ותעלומה אופפת אף את נסיבות מותה.
בשנת 1950 החליטה ממשלת ישראל להעלות את עצמותיה ארצה ולקברה בטקס ממלכתי בירושלים. ממשלת הונגריה נתנה את הסכמתה וביום 6.3.1950 בשעה 08.00 פתחו את הקבר והוציאו את עצמותיה במטרה להעבירם לישראל.
במקום נכחו נציגי מדינת ישראל, נציגי הרבנות בבודפשט, נציגי חברת קדישא, נציגי השלטון המקומי ונציגי המשפחה.
"על סמך הרישום בספר החברה קדישא והמצבה שהוקמה על הקבר הגיעו הנוכחים למסקנה שהמקום המדויק של הקבר הוא המסומן ב 1-/1 הנמצא בחלקת הקדושים בשורה השלישית, הקבר ה24- במספר.
אחרי סילוקה של המצבה, פתחו את הקבר בהתאם למקובל בדיני ישראל. מכיוון שהקרש התחתון של הארון נשאר כמעט שלם, נתאפשרה העלאת הגוויה בשלמותה ולבצע העברתה ללא דופי."
הפרוטוקול ממשיך ומתאר שגופתה של חנה סנש שכזכור הועמדה מול כיתת ירי ומתה מפגיעת כדורים בלבה/חזה כמקובל במקרים של הוצאה להורג, נבדקה ע"י הנוכחים שקבעו:
"את מקום הירייה בראשה של ההרוגה ולפי עדי הראיה עקירת חלק משיניה, כתוצאה של המכות לפני ביצוע גזר דין המות...על החתום: מצד שגרירות ישראל-ש. בנצור, מצד הרבנות בבודפשט-דר' הרשקוביץ ומצד המשפחה ווידה זיגמונד." (הארכיון הציוני K11 285 פגיעת כדור אחד בראש אינה מתיישבת עם הוצאה להורג ע"י כיתת יורים, אך היא בהחלט מתאימה לדבריו של פליישמן שהודה בשנת 1997 בפני עדים בביתו בבודפשט שחנה סנש כלל לא הוצאה להורג כמתואר או מקובל, כי אם ע"י ירית אקדח בעורף.
אם לא הייתה כיתת ירי, מי ירה בחנה סנש ומי רצחה?
בעיתון הונגרי שיצא לאור בבודפשט (שצילומו נמצא בארכיון הציוני) פורסמה ידיעה בשנת 1945 בשם "בית הדין העממי חוקר את עניין הוצאתה להורג של הקצינה הבריטית חנה סנש" ובין היתר כתוב שם:
"בהתאם לתלונה הייתה זו פגיעה בחוק, את חנה סנש הוציאו להורג לפי פקודה וללא גזר דין, כלומר יש חשד לרצח. לדבריו של מגיש התלונה (ד"ר ברטה פליכס עורך דין מבודפשט ודודה של המנוחה) את הפקודה הוציא לפועל חייל מבודפשט בשם ג'ורג' ווידה."
ווידה ג'ורג' המואשם ברצח חנה סנש, שתואר לפניכן כידיד נעוריה והעד היחיד המספר את קורות שעותיה האחרונות, מוזכר גם בעדותו של פליישמן. העלם הצעיר בבגדי צוער הופך כאן לעיתונאי בן 27 ופליישמן מספר שלפי מיטב ידיעתו הוא מת: "איפה שהיה התא שלנו הייתה שם דלת ברזל גדולה. אני פתחתי אותה בעזרת כף מכופפת וכך יצאנו לעליית הגג שמחלונו אפשר היה, אם מי שהוא מאד זריז ומוצלח, לקפוץ לתוך בנין בית המשפט...אחרי שאני עברתי משם שמעתי שניסה לברוח בדרך זאת ונפל. את זה שמעתי מאוחר יותר, איני זוכר דרך מי."
מי היה אותו ווידה ג'ורג' שהופיע פתאום על בימת האירועים בכדי לספק תשובות לכל השאלות הקשות ואחרי שמילא את תפקידו נעלם?
מי אשם במותו הוא? ושוב: מה הסיבה שחנה סנש הייתה חייבת למות?
לא פלא שפלגי חוזר פעם אחר פעם ומזכיר ש: "כל הארכיון הועלה באש." אבל מוסיף: "הנה נודע כי באחת הפינות שבמרתף הוטמנו במקום סתר כמה תיקים הצופנים בתוכם עניינים חשובים ביותר. אנחנו ידענו את המקום ובבוא השעה נמצא את התיקים."
האם שעה זאת הגיעה?
פלגי ב"מגן בסתר": "ד"ר ברדה, דודה של חנה, הגיש תביעה פלילית נגד רוצחיה, וביקש ממני להשתדל שכתובע שני תחתום המשלחת הבריטית (בבודפשט). המשלחת פנתה בעניין זה לבארי באיטליה וקיבלה הוראה לא להרשות כל חקירה בעניין זה, ולהשתוות עם משפחת חנה בדבר פיצויים כספיים, על מנת שתוותר על התביעה, חששו שהמשפט יגלה לרוסים את מטרות המשלחת הבריטית."
מבצע הצנחנים של הסוכנות לא הביאה לתוצאה ממשית כל שהיא בשטח הצלת יהודים, אבל עזרה למנהיגי מפא"י לשכתב, לתקופה מסוימת, את ההיסטוריה ולהתהדר בנוצות לא קיימות. בעבור השנים מתגלים לאט-לאט השקרים הגסים שבן-גוריון וחבריו הפיצו והאמת העצובה והמבישה עולה מול עינינו.
היות ועד היום נשלטים חלק מהארכיונים בידי אינטרסנטים שלא מעונינים בפרסום העובדות, ורוב החומר הרלוונטי טרם הותר למחקר אובייקטיבי - גם במקרים בהם אפשר כבר להוכיח את שקריות טענותיהם של מנהיגי הסוכנות באותם הימים, קשה עדיין למצוא את התשובה הנכונה והחד-משמעית לכל שאלה ושאלה.
כך קורה שבדיקה רצינית של העדויות והמסמכים הקיימים שללה אומנם טיעונים שהיו נחלת הכלל במשך עשורים, אך נאלצה לא פעם להסתפק בכך ולהשאיר כמה וכמה שאלות ללא מענה. השאלה, האם יש בכל זאת אפשרות לצייר תמונה אמינה על מבצע הצנחנים ובמיוחד בקשר לשליחותה של חנה סנש. התשובה היא חיובית, אך נפרדת ושונה לשתי השאלות. לגבי המניעים שהובילו את הנהלת הסוכנות להחליט ולהוציא אל הפועל את מבצע הצנחנים ניתנה למעשה התשובה כבר בתזכירו של מזכיר ועדת ההצלה של הסוכנות בירושלים.
לשליחת קומץ הצנחנים הייתה מטרה כפולה:
א. להתחיל בהשתלטות על חיי הציבור היהודיים של שארית הפליטה מייד בתום המלחמה ובמקביל לבנות מחדש את המערכת שמתפקידה לארגן את הגירתם לא"י.
ב. למחוק את החרפה של עמידת הישוב מהצד ברגע הקשה ביותר של ההיסטוריה היהודית, לבנות למוטאציה
הארץ ישראלית של הציונות תדמית של אפוטרופוס על העם היהודי ולזכות ע"י כך בהכשר לרשת את הקורבנות.
תפקידה של חנה סנש היה אחר ושונה, ועל כך בפרק הבא.
עד כאן סיפורם של הצנחנים - סיפור שתם, אך בהחלט לא נשלם.
http://www.bogat.com/hana.html

"אני שונא היסטוריה–נמאס לי מהיסטוריה"
שמעון פרס

המומחים הבליסטיים במשטרת ניו יורק לא הצליחו לקבוע במדויק את כמות חומר הנפץ שהוסתרה במכונית התופת. היו שסברו כי מדובר בחמישים קלוגרמים והיו שטענו כי מדובר לפחות בשמונים. כך או אחרת – למטען צורפו אלפי מסמרים וכדוריות ברזל (שפורקו ממיסבים ישנים) והוא קטל בו במקום מאה אמריקאים שיצאו בצהרי היום לדוכני האוכל המהיר במרכז מנהטן. הנהג המתאבד לא ניתן היה לזיהוי אולם הודעת ארגון הג'האד העולמי לא הותירה מקום לספק.

הנחת היסוד היתה שהאויב הוא הטרור. היתה זו הנחת יסוד אוילית.

ממשל בוש הודיע כי הוא משעה לעת עתה את פינוי הכוחות מעירק אולם לכל היה ברור כי הממשל עומד למעשה חסר אונים מול התופעה. מחבל בודד אחד שם ללעג ולקלס מאמץ לוגיסטי צבאי ומדיני כביר. מה הועילו כתישתה של אפגניסטאן, וכיבושה של עיראק, אם הטרור – סיבת כל המהלכים הללו – עודנו משתולל וקוטל אזרחים בלב ליבה של ארה"ב.

יותר ויותר קולות של פקפוק החלו להישמע בתקשורת האמריקאית. יישור הקו התקשורתי בזמן המלחמה – פינה מקומו למקהלה הולכת ורועשת של ארגוני שמאל צדקניים. הנשיא האמריקני – אדם חזק ובעל יסודות דתיים ואידיאולוגיים חזקים – ניצב איתן מול השמאל המרים ראש – אולם עמד חסר אונים מול המציאות המתהווה. הוצאה עכשיו של כוחות ארה"ב מעיראק כמוה כהודאה בכשלון המהלך כולו. השארת הכוחות בשטח חושפת אותם להתקפות טרור ואת ארה"ב ללחץ בינלאומי. יותר ויותר התברר לבוש כי אין לו ברירה – ואם ברצונו למנוע מפלה אמריקאית והתרסקות פוליטית שלו עצמו – עליו להיחלץ לפנים – כלומר להמשיך את המהלך הצבאי.
אבל לאן? ומיהו לעזאזל האויב?

הנחת היסוד היתה שהאויב הוא הטרור. היתה זו הנחת יסוד אוילית. הטרור אינו אויב, הטרור הוא שיטת לוחמה אכזרית ומרושעת, שיטה המבוססת על תרבות הפוכה לתרבות המערבית הנוצרית. לא עם השיטה היתה לאמריקנים מלחמה אלא עם התרבות שהצמיחה אותה – עם האסלאם. איש מיועציו של בוש לא העז ללחוש זאת באוזנו. אמריקה המושתתת על הפרדת הדת והמדינה, אינה בנויה למלחמות דת. בצבא האמריקני משרתים חיילים האוחזים בדתות שונות (כולל מוסלמים) והכרזת מסע צלב נגד האיסלאם פשוט איננה מתקבלת על הדעת. אך האיסלאם הכריז מלחמה על האמריקנים ואלה בכדי להשיב מלחמה חייבים היו להוסיף ולצייר לעצמם אויבים בתצורה של מדינת לאום. זהו המבנה היחיד נגדו מסוגלת היתה ארה"ב להילחם.

כך נשאבה ארה"ב לתוככי סוריה. משטר האימים הסורי לא היה שונה במאום מזה העיראקי. לא באכזריות הפנימית, לא בטיפוח ארגוני טרור ורצח, גם לא בשקידתו על פיתוח נשק להשמדה המונית. בתוך זמן קצר נכבשה גם סוריה – על ידי בעלות הברית, שכללו עכשיו לא רק את ארה"ב ובריטניה – אלא גם את רוסיה, צרפת, גרמניה, ספרד ומדינות נוספות, שהניצחון הקל בעיראק – שכנען להצטרף לסיבוב הבא. בתוך שבוע מתחילת המלחמה דווחו קציני התצפית הישראליים ברמת הגולן כי המוצבים הסוריים שמולם ננטשו, וימים אחדים לאחר מכן התנופפו מול החרמון הישראלי שלל דגלי מדינות העולם.

מיליוני מוסלמים יצאו להפגין באירופה בדרישה להפעיל כלפי ישראל את אותן אמות מידה המופעלות נגד הערבים. האנטישמיות גברה, ומדינות אירופה שהשתתפותן ב"מלחמה" נתנה להן את מלוא הלגיטימציה להשמיע עכשיו את קולן – הצטרפו אף הן לדרישה. ממשלת ישראל שכבר הסכימה לתוכנית מפת הדרכים המותירה את ההכרעות בידי מדינות זרות – גימגמה כאשר נשמעה לראשונה הדרישה לאפשר לכוחות הברית לחצות את הגבול, להכנס לשטחי יש"ע ולהשכין שלום צודק במרחב. שרון אמנם הטעים כי מהלך שכזה חייב להתבצע בהסכמה ובתיאום, וכי לא ייתכן כי אבו מאזן שהמשיך להפעיל ולעודד את כל מנגנוני הרצח (שרק גברו מאז היבחרו) יקבל עכשיו פרס בדמות כוח בינלאומי החש לעזרתו. אולם השמאל הישראלי יצא להפגנות ענק, התקשורת הישראלית מיהרה לגייס שלל פרופסורים ואנשי רוח שעלצו לקראת ההזדמנות ההיסטורית ועמוס עוז יצא בקריאה נרגשת לשרון – "רק פעם באלף שנים נקראת בדרכו של מדינאי הזדמנות היסטורית שכזו" – "בידך הבחירה האם להכנס להיסטוריה כמושיען של ישראל או כמחריבן....".

בחירתו של שרון היתה ידועה מראש. הכוחות האמריקאים והאספסוף האירופאי צעדו אל תוך ישראל בשני ראשים. ברמת הגולן נכנס בשער קוניטרה כח החלוץ האמריקני. אלוף הפיקוד הישראלי הצדיע לדגל הכחול לבן המורד ונותר לעמוד דום כשדגל סורי מלווה בדגל אמריקני הורמו מיד במקומם. היישובים הישראליים פונו מהאיזור בנוהל בהול שבוע קודם לכן.

המון ערבי קיבל את פני המשחררים האירופאיים מול גשרי הירדן. ובתוך זמן קצר הוקמה מדינת פלסטין בכל שטחי יש"ע. היישובים הישראליים החרבים היו העדות היחידה לגרוש האכזרי של מתנחלים עקשנים אשר בוצע בידי כוחות מיוחדים שהפעילה מולם ממשלת ישראל. האירופאים אף לא ניסו לשוות להעברת הריבונות אורח טקסי כפי שביצעו האמריקנים בגולן – האספסוף הערבי נתן פורקן ליצריו ללא הפרעה. מספר הקורבנות הישראליים עלה על כל שנות האינתיפאדה. "איננו יכולים לטפל בתלונותיכם כל עוד לא התפרקתם מהנשק הבלתי קונוונציונאלי – לא ייתכן שעליכם יחולו כללים אחרים משאר מדינות האיזור". זו היתה תשובתם הלקונית של פקידי האו"ם לתלונותיה של ישראל. ואכן מול הלחץ הבינלאומי ומול הפגנות השמאל התפרקה ישראל מנשקה ויחידות פיקוח בינלאומיות נכנסו ויצאו ללא הפרעה בשערי הבסיסים השונים. מפקח צרפתי אחד אף מצא לנכון לסגור את בסיס חיל האוויר בתל נוף לאחר שמצא לטענתו מחסן של תחמושת האסורה בשימוש. ישראל אמנם הציגה נתונים המכחישים את הטענה אך הוועדה המיוחדת שבדקה את הנושא אסרה לעת עתה כל המראה ונחיתה ממסלולי הבסיס.

יותר ויותר התרגלו הישראליים לכוחות בינלאומיים העושים בישראל כבתוך שלהם. ועדות מיוחדות של האו"ם החלו לדון בנושא זכות השיבה ומכתבי אזהרה נשלחו לתושבים שחיו על שרידי כפרים ערביים. קיבוצי השומר הצעיר ואוכלוסיה עשירה ברמת אביב (שיח מוניס לשעבר) הודיעו כי ישתפו פעולה עם הארגונים הבינלאומיים בכדי להגיע לפתרון צודק של הבעיה.

ישראל הריבונית חדלה למעשה מלהתקיים. לישראלים התברר שקל הרבה יותר להגיע ישירות אל הכוחות הבינלאומיים שבאזורם – מאשר לנסות ולפנות לנציג ישראלי רשמי כלשהו.
*
גלי האנטישמיות באירופה היו משחק ילדים לעומת הפוגרום בשדרות. מן הגבולות הפרוצים זרמו אלפי ערבים אל תוככי מדינת ישראל. שדרות היתה המקרה הראשון של פוגרום מאורגן. המפקד הבריטי במקום הודיע לנציגי היישוב כי עד הערב הוא ייתן לערבים "להוציא קצת מרץ" ואחר כך ירה בהם ללא רחמים. "עד אז" המליץ המפקד למשלחת רבנים שהגיע אליו בבקשת רחמים – "הסתגרו בבתיכם ואם יש לכם נשק מוטב כי תמסרו אותו בצורה מסודרת". "לא נוכל להגן על מי שמפר את החוק".

http://www.gamla.org.il/article/2003/april/l5.htm

הבוקר הודיעו מטעם "יד ושם", שכוונתם של אנשי "כך" להפגין ביום השואה נגד המחוות והחיבוקים לאבו מאזן, מכחיש השואה, היא "ניצול לרעה" של יום השואה. לכאורה, אין דבר רלוונטי יותר ולגיטימי יותר מלומר לשרון אף יותר מזה: ראה, לאן הידרדרת ! ביום השואה אתה מחריב והורס התישבות יהודית בארץ ישראל, מנחה למכחיש שואה וגרוע מזה – למי שבעבודת הדוקטורט שלו, יא עאני, העליל על הציונות את העלילה השפלה והנבזית ביותר - כי שיתפה פעולה עם הנאצים בהשמדת היהודים.

השמאל משתיל בנוער את התחושה, שהאנטישמיות היא נחלת העבר ואין לה תוקף כלפי מדינת ישראל, שהיא ברייה חדשה, יפה, חפשית מן הפגמים שדבקו ביהודי "הגלותי"

תגובת "יד ושם" טיפוסית לתכתיב השמאלני: אסור להפיק את "ליקחי השואה". זה "פוליטיקלי קורטקט" לדבר על פשעי הגרמנים, אבל זו פרנויה, "מחלת רדיפה", תסביך – "תסביך אושוויץ" – לחשוב ולדבר על החולשות ועל התכונות השליליות שלנו, שהגרמנים השכילו לנצל. "משטרת המחשבה" של השמאל, שהשליטה כאן באמצעות התקשורת דיקטטורה מחשבתית – מתירה התמסרות פאסיבית לכאב השואה, אוסרת ניצול הנסיון הגיהינומי הזה, כדי ללמוד לנהוג אחרת. ערב יום השואה, הבה נדבר על לקחי השואה.

נפתח במה שהרב לוינגר קורא "רישעות הגויים". השמאל משתיל בנוער את התחושה, שהאנטישמיות היא נחלת העבר ואין לה תוקף כלפי מדינת ישראל, שהיא ברייה חדשה, יפה, חפשית מן הפגמים שדבקו ביהודי "הגלותי". במציאות, כל אירופה היתה רתומה למאמץ המלחמתי הגרמני. המוניה קיבלו את היטלר בהתלהבות, לא למרות רדיפתו את היהודים, כי אם בגללה. האנטישמיות הרצחנית של הנאצים, היא לפני כל דבר אחר, פתחה להם את השערים והלבבות. רק אתמול התפרסם, שהרומנים רצחו למעלה מ-400,000 יהודים לפני שהגרמנים תבעו זאת מהם. שלושה רבעים מיהדות הולנד נרצחו, חלק גדול מהם בעזרת הלשנות של הולנדים גויים, כולם – בעזרת הפקידות והמשטרה ההולנדים. ומי שחשב שאירופה, או אולי אנחנו יהודי ארץ ישראל, עברנו מוטציה וחמת הרצח נגד היהודים היא נחלת העבר, באו ימי מלחמת אוסלו ועימתו אותנו עם המציאות: גל של שנאת יהודים ושנאת מדינת ישראל בכל אירופה, מפני שנרצה או לא נרצה – ישראל היא מדינת היהודים.

כשאני רואה פה את מורטינוס וסולנה, הספרדים נציגי אירופה, עולים לרגל למרצח היהודים ערפאת ונועצים עמו איך להכניס אותנו למלכודת השלום, אני רואה את האינקוויזיציה הספרדית. פסי מפת הדרכים של הקוורטט, לי הם מזכירים את הפסים של בירקנאו, לא במובן המילולי של שריפת 5 מליוני היהודים כאן, אך במובן הקרוב למדי של החרבת מדינתנו. מה מושך אותם לכאן? מה הענין החולני שיש לדעת הקהל המערבית בנו, ללא כל יחס למה שקורה בחלקים אחרים של העולם? מה יש לעולם לטובת הערבים הקרויים "פלסטינים" שאין לו כלפי ערבים אחרים, שלגורלם הוא אדיש? כלום אין לא בעד הפלסטינים, יש לו נגד היהודים.

הלקח השני הוא – להאמין להם! לו האמינו היהודים להיטלר שהוא אכן מתכוון למה שכתב ב-"מיין קמפף", מי ידוע כמה מליונים היו מצילים את עצמם. במשך 8 שנים מתוך שנים עשר שנות השלטון הנאצי יכלו יהודים לצאת ולהציל את עצמם, אבל הרוב לא ראה או לא רצה לראות את תאוות הרצח. קיבלו שם פרסי נובל על גאוניות בספרות ובפיסיקה, אבל סנטימטר לפני האף שלהם – לא ראו.

בעוכרנו היה גם האופטימיזם היהודי, הכשרון להסתדר, להסתגל, לספוג עלבונות, לוותר, להתגמש. בתוך הגיטאות, על פי התהום, פיתחו מוסדות תרבות וחסד, אבל אשליית החיים הנורמליים שבנו לעצמם בתוך התופת, דווקא היא היתה בעוכריהם. כי היא מנעה אותם מלעשות צעדים קיצוניים ונואשים כדי להציל את עצמם, שלא היו קיצוניים כלל נוכח מה שחיכה להם באמת.

ה"יהיה טוב" מול סכנות קיומיות, ההימנעות לנקוט אמצעים קיצוניים נוכח כוונות זדון קיצוניות של נאצים ערבים כאן, כבר עלו לנו באלפי קרבנות, ואנחנו איננו לומדים. אל תהיו אופטימיסטים, יהודים ! היו פסימיסטים, התכוננו תמיד לתסריט הגרוע ביותר, עם תסריט יותר טוב כבר נדע להסתדר !

והלקח השלישי זו הנקמה - ברוצחים ובעוזריהם, חס וחלילה לא – בחפים מפשע, גם אם הם שייכים לעם הרוצחים. פרט לאייכמן ומספר סמלי של פושעים אחרים, מדינת ישראל אטמה את אוזניה ולבבה לקריאה שיהודים חרטו על קירות תאי הגזים – נקמה! בעתון "נקודה" התפרסם צילום של סידור תפילה מתוך גטו, שעל כריכתו כתב יהודי בשם משה קמינקה בדם: טאטע נעמט נקומה פאר מיין קליין טאכטער שרה לאה אין פאר מיין טיירע פראו שענדיל הי'ד . טאטע נקומה. (אבא, קח נקמה על בתי הקטנה שרה-לאה ועל אשתי היקרה שענדיל, השם ייקום דמם. אבא, נקמה).

דרשנו וקבלנו מן הגרמנים פצויים, לא התנינו יחסים דיפלומטיים, וכל קשר שהוא בהענשת המרצחים. וגם לבדנו, בעזרת כוחה החמוש של מדינתנו – לא נקמנו במרצחים, שידענו היכן הם, ומה הם עושים. והתכונה הזאת שלנו, שדמנו כל כך זול בעיני עצמנו, מלווה אותנו גם מול מרצחים ערבים. את אבולעבאס, הרוצח של קלינגהופר על האקילה לאורו, הכניסו לארץ פושעי אוסלו היהודים, וגם אחד או שנים ממרצחי האולימפיאדה במינכן, ובראש וראשונה את הארכי-מרצח בעצמו, את יאסר ערפאת. לו היינו נורמלים, לא היה עולה על דעתנו מלכתחילה ללחוץ את היד הזאת, במקום לגדוע אותה.

למעלה מ-1000 יהודים קברנו מאז הסכם אוסלו, בגלל קהות החושים הזאת.

לאחר פרק הדמים הראשון שנקרא "אוטונומיה של אוסלו" פותח עכשיו שרון פרק ב', את פרק הדמים של "המדינה הפלסטינית", ע'י אותו מרצח ערפאת המושך בחוטים ועם חבר עוזריו מאבו מאזן ועד למפוצץ אוטובוס הילדים, מוחמד דחלאן. במקום לנקום בהם – מגישים להם כ"מחווה" הריסת יישובים יהודים. מי ידוע, בכמה דם ישלם עם ישראל בעבור הטירוף הזה של שרון, להקים למרצחים במו ידינו מדינה בלב ליבה של ארצנו.

Abanibi
חבר חדש
5821 הודעות 11:36 02.05.03
28. על איזו הזדמנות אתה מדבר?
העניין הוא כזה: אי-אפשר לשפוט את היישוב היהודי על נקודת הזמן שבה הסכים להקים את המדינה, כי היה ברור שתהיה פלישה ערבית, ואולי לא היו מאורגנים מבחינה צבאית בצורה מספקת.
מעבר לכך, אני לא מכיר הזדמנות כלשהי לפני 1948 להקמת מדינה בתמיכת האו"מ (תמיכה בעלת חשיבות מסויימת)
הרי יש טוענים שרק בזכות השואה התגבש רוב באו"מ.
ועשה לי טובה: יהודי אירופה המפונקים לא ממש רצו לעלות לארץ ממילא, וגם אחרי השואה רבים היגרו לארה"ב

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
10503 הודעות 10:12 07.05.03
תכנית החלוקה של "ועדת פיל" ונימוקי ההתנגדות..
לחלוקה כפי שמופיעים בתזכיר הסוכנות היהודית לוועדת
החלוקה בכ"ב באייר תרצ"ה- 23 מאי 1938.

מצ"ב, כתבתה של נדיה מטר מהיום ובהמשך אביא את תשובתי
בצרוף מסמכים...:-

לא לתוכנית החלוקה מאת: נדיה מטר
ה' באייר תשס"ג / 7 במאי 2003 הדפסה

זאב ז'בוטינסקי אהב להזכיר למאזיניו ולקוראיו את הלקח של משפט שלמה:
זה שאומר "כולה שלי" וזה שאומר "חציה שלי" – מראש הפסיד האומר "חציה שלי". נראה שהיום רבים וטובים שכחו את העיקרון הבסיסי הזה.

לאחרונה חלה תופעה חדשה ומדאיגה ביותר. אישי ציבור האמורים לייצג את המחנה הלאומי ואת העמדה הנחושה על זכותו של עם ישראל על כל ארץ ישראל, מציעים -בראיונות בתקשורת - פתרונות שונים ומשונים לסכסוך הישראלי-ערבי, וכל הפתרונות המוצעים על ידם כוללים נכונות לוויתורים, אלו או אחרים, לערבים ביהודה, שומרון וחבל עזה.

עלינו להכריז שחזון ארץ ישראל השלמה חי וקיים ואם חלק מנושאיו התעייפו, אחרים יבואו במקומם וימלאו את תפקידם

אין אני מדברת רק על אנשים כמו רה"מ אריאל שרון ועוד חברי ליכוד מרכזיים שכבר מזמן בגדו במצע שהם אמורים לייצג, ועברו למחנה של השמאל הקיצוני הקורא להקמת מדינה ערבית- פלסטינית מערבה לירדן.

מחלת הפרגמטיזם ,חולשת האידיאולוגיה ואיבוד האמונה בצדקת הדרך השתלטו גם על אנשים האמורים להיות ניציים יותר מהליכוד, כגון שר הרווחה זבולון אורלב (מפד"ל) וחברים מסוימים במועצת יש"ע.

בראיון לגלי צה"ל הפתיע השר אורלב את המאזינים, כשהביע נכונות לוויתור על ריבונות ישראלית בשטחי איי ולהקמת מדינה פלשתינית באזורים אלו. גם חברים מסוימים במועצת יש"ע השאירו אותנו פעורי פה כשהציגו, לפני כמה ימים, "תוכנית מדינית חלופית למפת הדרכים" הכוללת הקמת קנטונים ישראלים ופלשתינים ושלטון עצמי לערביי יש"ע – מעין תוכנית "חלוקה" המשלימה דה-פקטו עם אובדן שטחי איי. אמנם התוכנית של מועצת יש"ע קוראת לריבונות-על ישראלית ולאחריות ביטחונית ישראלית - אבל בשטח, תוכנית החלוקה של מועצת יש"ע כבר מתפרשת על ידי השמאל והתקשורת בישראל כהסכמת מועצת יש"ע לפשרות טריטוריאליות נרחבות בלב ליבה של ארץ ישראל – אפילו אם זאת לא הייתה כוונתם מלכתחילה.

על אישי הציבור האלו המציעים וויתורים ביש"ע לדעת שבאמירות אלו הם מאבדים את מעמדם כמייצגי המחנה הלאומי, ומצטרפים למחנה העייף, החלש והתבוסתני של השמאל.

כפי שאמר ראש מועצת אפרת, שהיה בין אלו שהבינו מיד את הסכנות הטמונות בתוכנית החלוקה של מועצת יש"ע: "כל התוכנית הזאת היא טעות אסטרטגית. מועצת יש"ע לא צריכה להתעסק עם תוכניות מדיניות של פשרה. עלינו למלא את תפקיד "המשוגעים" על ארץ ישראל. אם אחרים רוצים להציע הצעות פשרה- שיעשו כך. אנחנו, תפקידנו הוא- חיזוק האחיזה בכל ארץ ישראל".

מחלת הפרגמטיזם ,חולשת האידיאולוגיה ואיבוד האמונה בצדקת הדרך השתלטו גם על אנשים האמורים להיות ניציים יותר מהליכוד, כגון שר הרווחה זבולון אורלב (מפד"ל) וחברים מסוימים במועצת יש"ע

על המחנה הלאומי האידיאולוגי להרים קול מחאה נגד כל הדיבורים על וויתורים אלו או אחרים מחלקי ארץ ישראל. עלינו להכריז שחזון ארץ ישראל השלמה חי וקיים ואם חלק מנושאיו התעייפו, אחרים יבואו במקומם וימלאו את תפקידם.

אלו יודיעו כבל עולם:
*ארץ ישראל שייכת לעם ישראל על פי תורת ישראל
*אין לאף יהודי את הזכות לוותר על אף שעל מארץ ישראל
* יש לחסל את הרשעות האש"פית ושאר ארגוני הטרור ולגרש את כל תומכיהם.
*על מדינת ישראל להחיל את הריבונות היהודית על כל יהודה, שומרון וחבל עזה ולחזור לשלוט בכל מקום ומקום. "אוטונומיה" או "שלטון עצמי" לערבים אינו מתקבל על הדעת, גם מטעמים אידיאולוגים וגם מטעמי בטחון (שליטה על החיים האזרחיים הערבים מונע טרור ומביא בטחון). במקביל, על מדינת ישראל, במקום לגבש תוכניות לגירוש יהודים מארץ ישראל להכין תוכנית להשבתם של הערבים לארצות ערב.

*על מדינת ישראל להמשיך ולממש את החזון הציוני של הקמת ישובים יהודים בכל מקום ומקום בארץ ישראל. זה שאנו יושבים היום באלון מורה, אינו אומר שוויתרנו על התיישבות יהודית בשכם. כנ"ל לגבי הערים האחרות הנמצאות היום תחת כיבוש ערבי (בית-לחם, חברון, יריחו וכו').

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=thread

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=thread