ב-8 באוקטובר 2010 התפרסם דו"ח העוני של הביטוח הלאומי לשנת 2009. מתוך נתונים אחדים שפורסמו בדו"ח עולה תמונה, לכאורה, בעייתית מאוד של החברה הישראלית בשני מגזרים עיקריים - ערבים וחרדים. על-פי הדו"ח, כ-1.7 מיליון אזרחים מוגדרים עניים. מתוכם, 850,000 ילדים מוגדרים עניים. כמו כן נמסר שכ-61 אחוזים מהאוכלוסייה החרדית בישראל נמצאת מתחת לקו העוני. בעוד, ששיעור העוני בקרב ערביי-ישראל עומד על כ-57 אחוזים מכלל האוכלוסייה הערבית המתגוררת בישראל כולל מזרח-ירושלים.

ובכן, נשאלת השאלה איך יכול להיות שהעוני בישראל מתרכז בעיקר בקרב החרדים והערבים המתגוררים בישראל? לצערנו הרב, החברה החרדית והחברה הערבית מנהלות את חייהן בבועה אזרחית, אידיאולוגית ודתית שיש לה מניעים אינטרסנטיים ברורים ובעלת "הצדקות מוסריות". הן החברה החרדית והן החברה הערבית, מנהלות מערכת כלכלית סגורה שאינה מדווחת לרשויות המס בישראל בשל מניעים אידיאולוגיים. ויחד עם זאת, שתי החברות האלה יודעות היטב איך לנצל את מוסדות הסיוע הישראלים במטרה להגדיל את ההכנסה המשפחתית מידי חודש בחודשו.

המדד העיקרי של הביטוח-הלאומי להגדרת "אזרח עני", הוא כל מי שהכנסתו מסתכמת ב-2,268 ₪ לחודש, כולל קצבאות. משמעות הדבר היא, שהביטוח הלאומי מודד "עוני" אך ורק על-פי תלושי משכורת המדווחים כחוק לרשויות בישראל. במילים אחרות, הכנסתו החודשית המוצהרת של האזרח היא הממד העיקרי על-פיו הביטוח הלאומי יכול להסתמך בנוגע להגדרת מיהו ה"אזרח העני" בישראל. כבר לפי הנתון הבודד הזה ניתן להבין שהבסיס לבדיקת העוני בישראל שגוי לחלוטין מיסודו.

שימו לב לנתונים הבאים: תקציב הביטוח הלאומי לשנת 2011 עומד על 28 מיליארד ₪, וזאת בהשוואה לתקציב החינוך שעומד על 30 מיליארד ₪ לשנת 2011. משום מה, ככול שאנו מגדילים את תקציב הביטוח הלאומי, מספר "העניים" בישראל גדל משנה לשנה - וזאת לאור עלייה של 10 אחוזים בשנת 2009 בהשוואה לשנת 2008. מוזר, מוזר מאוד.

לאור נתוני הדו"ח של הביטוח הלאומי, התקשורת הישראלית יצאה בכתבות "קרועות לב" על המצב הכלכלי בישראל ועל המצב העניים בישראל. כלי תקשורת אחדים יצאו בכותרות צעקניות כמו "אחד מכל ארבעה תושבים - עני". עיתון מעריב פרסם ב-9 בנובמבר 2010 (עמ' 6) מאמר בכייני טיפוסי במילים האלה: "עם תום העשור הראשון של האלף השלישי, אפשר לקבוע בבירור שישראל רשמה שיאים עולמיים בצמיחה - של עוני. כשם ששנות השמונים צוינו במיוחד באינפלציה דוהרת ושנות התשעים נחשבו לעשור ההיי-טק, כך אפשר להכתיב את העשור שחלף כעשור העוני". כמובן שהטענות האלה הן קשקוש אחד גדול ואין להן שום קשר למציאות. אולם, לטענות האלה יש קשר עמוק לתרבות התקשורתית הבכיינית השוררת בישראל גם בתחומים רבים ומגוונים המקיפים את חיינו.

העיר בני-ברק כמשל

העיר בני-ברק נחשבת בדעת-הקהל הישראלית לעיר הכי ענייה בישראל. כמובן שדעה הזו התגבשה בעזרת הרשויות המוסמכות בישראל שפרסמו נתונים על שיעור השכר הממוצע של העובדים המתגוררים בעיר. אולם, אם נבדוק מעט לעומק, נוכל לגלות שכ-75 אחוזים מתושבי העיר מתגוררים בדירה בבעלותם - זהו שיעור גבוה מאוד גם ביחס ליישובים מבוססים מאוד (על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). נתון זה מקבל חשיבות נוספת לאור העובדה שהדירות בבני-ברק נחשבות ליקרות במיוחד גם בסטנדרטים של אזור המרכז. יתרה מזאת, צריכת החשמל וצריכת המים של תושבי בני-ברק אינן שונות מהותית מצריכת החשמל והמים של משפחה ממוצעת בעיר השכנה, פתח-תקווה. למרות שבכל משפחה חרדית ממוצעת יש 6 ילדים, רובן ככולן מצליחות לרכוש דירה לכול אחד מהילדים ברגע שהם נישאים. מאחר הגיל הנישואין בקרב העדה החרדית עומד על 18-19 שנים, סביר להניח שהילדים עדיין לא הצליחו להשיג הון אישי כדי לממן את רכישת הדירה בכוחותיהם בלבד. משמעות הדבר, שבאורח-פלא ההורים החרדים מצליחים לממן לילדיהם דירה בבעלותם כדי להקל עליהם את תחילת דרכם המשפחתית החדשה. מצב זהה שורר גם בקרב הציבור הערבי המתגורר בישראל, שכן על-פי סטטיסטיקות אחדות שפורסמו לאחרונה נמסר שכ-92 אחוזים מכלל המשפחות הערביות בישראל מתגוררות בדירות בבעלותן. במילים אחרות, משפחות עניות באמת אינן יכולות להגיע לשיעורים כאלה של בעלות על דירה, בעיקר לאור העובדה ששיעור בעלי הדירות בקרב כלל הציבור הישראלי (הלא עני) אינו עולה על 65 אחוזים.

גם הציבור החרדי וגם הציבור הערבי גילו שבאמצעות הגדרה מעמדית של "אזרח עני" כפי שזו קיימת בישראל, אפשר להגדיל את העושר האישי והמשפחתי בעקביות לאורך שנים. וכך, אנו מוצאים את עצמנו עם ציבור ענק הזכאי להנחה של 90 אחוזים בארנונה, וגם להנחות בשיעורים גבוהים מאוד בביטוח לאומי, בביטוח בריאות, במעונות יום, בגני-הילדים ובבתי-הספר ובמוסדות נוספים. יתרה מזאת, מדינת-ישראל הקימה מערכת שלמה של העברת קצבאות מיוחדות לאברכים הלומדים בכולל - עם תקציבים מיוחדים לאברכים נשואים ולאברכים בעלי משפחות עם ילדים. במקביל לכך, גם הרשויות המקומיות רשאיות להעניק סיוע נוסף למשפחות המוגדרות בידי הרשויות בישראל כ"שרויות במצוקה כלכלית". את כל הציבור הענק הזה - החרדי והערבי - מסבסדים אלה שיוצאים לעבודה מידי יום ביומו ומשלמים מס-אמת לרשויות המוסמכות בישראל.

על-פי אומדנים אחדים שהתפרסמו באוקטובר 2010 בידי רשות-המסים, עולה כי שיעור העלמות-המס בישראל מגיע לכדי 20 מיליארד ₪ מידי שנה. במהלך השנים האחרונות התפרסמו נתונים נוספים המציינים מספרים גבוהים הרבה יותר - עד לרמה של 50 מיליארד ₪ לשנה. רמות הפיקוח, הבדיקה והמעקב אחרי עסקים במגזר החרדי והערבי אינן מגיעות לרמות הפיקוח כפי שהן קיימות בציבור הישראלי. בשל הפחד מהתפרצויות אלימות - בעיקר במגזר הערבי - הרשויות הישראליות חוששות להיכנס לעובי-הקורה על-מנת לטפל בבעיות רבות הנוגעות לגביית מסים, פשע, תאונות דרכים, אלימות במשפחה, פיקוח על הבנייה, השתלטות על שטחי-מדינה, גניבת ציוד חקלאי, השחתת רכוש ציבורי ובנושאים רבים ומגוונים. גורמים פוליטיים רבים במגזר הערבי ובמגזר החרדי מטפחים בכוונה את "הפחד" הזה כדי שהוא ישמש מנוף להשגת יעדים סחטניים. מנהיגי הציבור הערבי והחרדי מעוניינים מאוד שהציבור הישראלי ימשיך לחשוב שהם המגזרים הכי עניים בישראל, וזאת כדי לקבל תקציבים גדולים יותר ללא כל תמורה אזרחית נאותה מצדם.

בישראל יש אחוזים בודדים בלבד של עוני אמיתי: אם נסתמך על מחקר שפורסם בידי מרכז המידע של הכנסת, מתברר כי שיעור המשפחות העניות במגזר החרדי הנמדד על בסיס של זוג הורים עובדים, אינו עולה על 5 אחוזים בלבד. במילים אחרות, הנתון הזה הוא שיעור העוני האמיתי הקיים במגזר החרדי ולא הנתונים שפרסם הביטוח הלאומי המסתמכים בעיקר על תרבות של בטלה ועל דיווחי שקר בנוגע לרמת ההכנסה האישית. דו"ח העוני שפורסם באוקטובר 2010 ייזרק לפח משום שאף אחד אינו מאמין באמת לנתונים שפרסם הביטוח הלאומי. השיח התקשורתי במתלהם בישראל זקוק למנות גדושות של היסטריה חדשותית כדי לשרוד, ולכן גם לא יתקיים דיון רציני ונוקב על "תרבות העוני הממוסדת" הקיימת בחברה החרדית והערבית בישראל. ועם כל זאת, הבעיה העיקרית נועצה בכך שמוסדות המדינה אינם מציבים יעדים ברורים של התנהגות אזרחית במגזרים אחדים גם ללא שום קשר לשירות הצבאי. אין צורך לכפות על הציבור הערבי והחרדי גיוס לצבא או אפילו לכפות עליו שירות-לאומי. אולם, מוסדות המדינה חייבים להציב כללים וסייגים רבים הנוגעים להתנהגות אזרחית נאותה של כלל האזרחים גם אם הם לא מזדהים לחלוטין עם ההמנון הלאומי.

ד"ר יוחאי סלע
מגזין המזרח התיכון