המחבלים במדי "שוטרים פלסטנים" ומצויידים בנשק שסופק ע"י ממשלת ישראל, רצחו 16 חיילי צה"ל. קבר יוסף הותקף בידי מאות פורעים. חמישה חיילים נהרגו בנסיון להגיע אליו ולחלץ את חבריהם. למחרת נהרג אל"מ נביה מרעי, סגן מפקד אוג' עזה. המסקנה המתבקשת היתה ברורה: יש להפסיק כל שיתוף פעולה עם ארגוני המחבלים, שהוליכו שולל את מדינת ישראל וניצלו את כלי הנשק והשטח שהוענקו להם להרג חיילי צה"ל.

אך למרבה אכזבת כל אלו שתמכו בו, נתניהו המשיך בתהליך הנסיגות. הוא נפגש עם ערפאת, והסכים למסור לו את רובה של חברון. הישוב היהודי בחברון התגייס שוב למערכה ציבורית רחבת היקף בדעת הקהל, בין גורמים פוליטיים ובתקשורת, כדי למנוע את מסירת רוב העיר לאויב הרצחני. שרי הממשלה הוזמנו לביקור בעיר, בו הועלו לגבעת "אבו סנינה" כדי לראות מקרוב כיצד יוכלו המחבלים לצלוף ביהודים.

במאי הקולנוע אדיר זיק ז"ל הפיק סרט בו דימתה המצלמה ירי לעבר ילדים המשחקים בשכונת 'אברהם אבינו' ומתפללי מערת המכפלה. השמאל ודוברי הממשלה הגיבו בביטול; טענתם היתה – "הרי אנו הולכים לקראת שלום!". (לאחר מספר שנים התברר שאכן, גבעת "אבו סנינה" הפכה לעמדת צליפה; כך נרצחה שלהבת פס הי"ד, תינוקת בת 10 חדשים, ונפצעו יהודים בשערי המערה).

חברון בסכנה

הפעילות וההשקעה העצומה הביאו לתמיכה גדולה מאד בדעת הקהל ולמהפך בדעת חלק משרי הממשלה, אך לא לרוב; באור לז' בשבט תשנ"ז, בשתים אחר חצות, החליטה הממשלה למסור את רוב שטח חברון לידי הרשות הפלסטינית. שבעה מתוך שמונה עשר שרי הממשלה התנגדו. שר המדע בנימין בגין התפטר.

מאוחר יותר נודע כי מפלגת ש"ס תמכה בהסכם חברון ואפשרה את קבלתו בתמורה למינוי רוני בר-און ליועץ משפטי לממשלה, כדי שיקל בתביעות פליליות נגד ראשי התנועה (הפרשה כונתה "בר-און חברון"). הפרשה נחקרה במשטרה, שהמליצה להעמיד לדין את רוה"מ נתניהו, מזכיר הממשלה ליברמן, שר המשפטים צחי הנגבי, יו"ר ש"ס אריה דרעי ואת בר און עצמו; אך היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט לא להעמידם לדין, והסתפק ב"דו"ח ציבורי" שפרסם, שקבע כי אכן היה קשר פלילי להשתלט על משרת היועץ המשפטי לממשלה. מינויו של בר און כיהן בוטל אחר מספר ימים.

חלום הבלהות התגשם

בט' בשבט תשנ"ז, (ינואר 97) התגשם חלום הבלהות. בניין ממשל חברון, בו היה מרכז השלטון הישראלי ובו הונחו היסודות להקמת קרית ארבע ולבניין חברון – הפך למפקדת אש"פ בעיר. על גגו הונף דגל אש"פ, ומסוקיו של מנהיג המרצחים יאסר ערפאת נחתו במנחת לידו. מאות "שוטרים פלסטנים" התפרסו ברחבי העיר.

בהסכם נקבע שהעיר תחולק לשני אזורים" אזור H1) Hebron 1) הכולל כ- 90% משטח העיר – נמסר לרשות אש"פ; שאר השטח – H2 – נשאר באבטחת צה"ל, אך גם בחלקו הגדול נאסרה תנועת יהודים. בפועל, נוכחות יהודים הוגבלה לכ-3% בלבד משטח העיר. אמנם ההסכם, עליו חתמו ראש הממשלה נתניהו, נשיא ארה"ב ביל קלינטון ויו"ר אש"פ ערפאת, העניק הכרה בינלאומית מוסכמת לבטחונם וזכויותיהם של היהודים בחברון, אך בפועל נשללו מיהודים זכויות אדם בסיסיות, כמו הזכות לבטחון ותנועה חופשית ב- 97% משטח העיר, וזכויות קנין ובניין בכל העיר.

שתדלנותם של גורמים רבים, הביאה את פרס לכך, שייאות לדחות את הביצוע המעשי של ההסכם לאחר הבחירות (כמובן, מתוך הנחה "ודאית" שהוא זה אשר ירכיב את הממשלה לאחריהן).

כשלמעשה, כידוע, ניצח נתניהו את פרס והוא הרכיב את הממשלה,
עמד נתניהו בפני החלטה - שכבר היתה קיימת וסופית - של הממשלה הקודמת, שגם נעשתה ונתקבלה תחת הדרכת ובגיבוי הבית הלבן בוושינגטון.

לא היתה לנתניהו כנראה האפשרות לבטל החלטה שכבר נתקבלה על דעת כל הגורמים המהוים צד למו"מ.

אלא שדוקא להיפך, נתניהו (ואינני מחסידיו) "ריכך" אותה במדת מה, מלבד זאת שהוא גם ניצל אותה להבטחות נוספות שניתנו בתמורה ע"י נשיא ארה"ב השקרן קלינטון. בין היתר שחרורו של ג'ונתן פולארד.

כך שהאשמה את נתניהו בהסכם וואי - ראוי לה שתקבל את הפרופורציות הנכונות. ולא כאילו זה הוא שהוליד ויזם את מסירת חברון לעראפת. זה פשוט לא נכון.